כולנו חגגנו השנה ליל הסדר במסגרת מצומצמת כזו או אחרת, אבל יש אנשים שחגגו לגמרי לבד. בלי בעל, בלי ילדים ובלי נכדים. שמעתי השבוע סיפור על אישה אלמנה שנאלצה בעקבות הסגר לערוך את הסדר בבית לבד. מיותר לציין את הרגשת הבדידות שהיא חשה ואת הכמיהה שלה לשבת יחד עם משפחה קרובה. לא פשוט לחגוג לבד חג משפחתי כל כך.

בערב החג, בעוד היא עורכת שולחן לסועד אחד, השכנים מהקומה שלה התקשרו אליה והציעו לה לערוך יחד את הסדר.

כל אחד ישב בביתו עם דלת פתוחה וכך היא תהיה חלק מהסדר שלהם. האישה התרגשה מהעובדה שהשכנים זכרו אותה ובזכותם היא לא תהיה לגמרי לבד בליל הסדר.

לאחר החג הבן של אותה אישה התקשר לשאול איך עבר עליה החג.

"אתה לא תאמין", היא סיפרה לו בהת רגשות, "השכנים שהצטרפתי לסדר שלהם נוהגים בדיוק אותם המנהגים של אבא ז"ל, ממש הכול. בזכות זה הרגשתי חיבור וחשתי חלק מהם, ונהניתי כל כך. היה לי ליל-סדר מיוחד ומרגש".

פתאום ירד לבן האסימון. הוא נזכר שאותו שכן התקשר אליו שבוע וחצי קודם לכן וביקש לשמוע ממנו בפירוט אילו מנהגים אבא שלו ז"ל היה נוהג בליל הסדר.

נאמר ברות רבה: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים"

מגילת רות רצופה חסדים מפעימים. לאורך כל המגילה אנחנו פוגשים את מעשיה הנאצלים של רות. היא דבקה באמת ולא נכנעת לרעשי הרקע שסביבה. היא יודעת בבירור מה המטרה שלה והיא הולכת אחריה עד הסוף בצניעות ניכרת.

במגילה אפשר למצוא מעשי חסד הרואיים, כאלה שאנחנו לא רואים ביום יום, אם בכלל.

אני רוצה לדבר על החסד הראשון של רות. החסד שממנו החל הכול.

לאחר פטירת מחלון וכיליון, נעמי מבינה שאין לה יותר מה לחפש במואב. הרעב בארץ נגמר והיא רוצה לשוב ארצה. היא יוצאת מיד לדרך וכלותיה הנאמנות מצטרפות אליה. באמצע הדרך היא עוצרת ואומרת להן: "למה אתן הולכות איתי? אתן עוד צעירות. חזרו הביתה וא-לוהים יעשה עימכן חסד כמו שאתן עשיתן עם המתים ואיתי".

איזה חסד הן עשו?

כתוב במדרש שהן טיפלו בתכריכים ובקבורה של בעליהן, לא דרשו מנעמי את הכסף שמגיע להן בעד הכתובה והמשיכו לדאוג לה אחרי שבעליהן נפטרו.

למה זה נחשב חסד? הרי הן עשו מה שמצופה מהן. לא מפורט כאן משהו מיוחד שראוי לציון. לדאוג לקבורה של האדם הכי קרוב אליך זה חסד? מה יותר טריוויאלי מזה?

ומה עוד נעמי אומרת להן? תודה שלא דרשתן ממני כסף.

רות ועורפה היו בנות מלכים עשירות. הן לא היו צריכות את הכסף של נעמי, ומי בכלל חושבת על כסף יום אחרי שבעלה נפטר, לא עלינו?

אם הן היו באות לנעמי שאיבדה בעל ושני בנים ונותרה בחוסר כל ואומרות לה: "הבן שלך חתם על כתובה ועכשיו, כשהוא מת,  את חייבת לנו כסף" – זה היה מפתיע ולא אנושי בעליל.

למה המגילה מתייחסת למעשים האלו כאל חסדים?

יש סוגים רבים של חסד.

אפשר להקים ארגוני צדקה חובקי עולם, לגייס תרומות בסכומים עצומים, לתרום כליה (נרחיב בהמשך בעז"ה על פועלו האדיר של הרב הבר ז"ל) או לנהל מערך ארוחות לבתי חולים... יש הרבה אופציות לחסדים מדהימים שמצילים את העולם כפשוטו.

אבל החסדים האלה לא בהכרח נדרשים מכולנו.

רות מלמדת אותנו שגם מעשה מתבקש הוא חסד. גם מעשה קטן ומובן מאליו, עם האנשים הקרבים אליך ביותר, הופך לחסד ברגע שמבצעים אותו.

כשאני מספרת לילדים עוד סיפור לפני השינה, גם כשאני כבר מדמיינת את השקט שאני מחכה לו כל כך עם הקפה והשוקולד – אני עושה חסד. כשאני קמה באמצע הלילה עם עיניים שורפות מעייפות כדי להאכיל את התינוקת – אני עושה חסד. כשאני מכינה ארוחת ערב למשפחה, גם אם מדובר בחביתה וסלט – אני עושה חסד. כי חסד הוא לא רק מעשים שאפשר לכתוב עליהם מגילה לדורות. חסד הוא מעשים יומיומיים של עזרה ליהודי (גם אם הוא בעלי, הילד שלי או אפילו אני עצמי).

רות עברה דרך רצופה בתלאות, מנוקדת במעשי חסד פלאיים,והיא הנחילה לנו את הכוח לעשות חסדים, להתחיל בקטן ומשם להתקדם.

אולי מה שנדרש מאיתנו הוא לתת עוד נשיקה בלילה אחרי סיפור או ' קריאת שמע', אפילו שהסבלנות כבר נגמרה. לחייך מתוך שינה לתינוקת המתוקה שבוכה, לתת למישהי מבוגרת להיכנס לפנינו לחנות אפילו שגם לנו חם והמסכה מציקה, ולבשל לשבת בשמחה אפילו שנמאס לבשל ואנחנו רוצות כבר להתארח...

מתוך מגזין לנשים "הפסקת קפה". להרשמה חינם: http://newsletter.hafsakatcaffe.co.il/