ביהדות קיימות שתי דרכים סותרות לכאורה, להתמודדות עם השאלה העקרונית, של חג השבועות – האם צריך לקבל את התורה מתוך אמונה בסיסית, או על בסיס שיקולים שכליים אינטלקטואליים?

המקור הראשון – "חובות הלבבות", מאת רבנו בחיי (המאה ה-11, ספרד).

"מי שבכוח שכלו והכרתו לעמוד על בירור מה שקבל (במסורת)... אם אתה איש דעת ותבונה שתוכל לעמוד בהן על בירור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים... אתה מצווה להשתמש בהן, עד שתעמוד על העניין ויתברר לך מכוח הקבלה (המסורת) והשכל גם יחד...

...שתשוב אל דעתך, ותשמש בשכלך – אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה (המסורת) שהיא כוללת כל מצוות התורה ושורשיהן ופרקיהן (את פירוט המצווה וענייניה) – ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושיקול דעתך עד שתברר לך האמת, ויידחה השקר, כדכתיב (דברים ד, לט): 'וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה' הוא הא-לוהים'. וכן אומר בכל מה שנוכל לעמוד על בירורו מכוח השכל. "

ובמלים אחרות – אנחנו מצווים מהתורה לחקור, לבדוק, לשקול ולברר, כל ידע שרכשנו מכוח המסורת (בצורה מלאה ומדויקת). רק בירור כזה יאפשר לנו לדעת ואז להחדיר אל הלב, את דברי האמת הנקיים מפסולת השקר. מצווה זו חלה על כל העניינים, שבכוחו של השכל האנושי להבינם.

המקור השני – מדרש ספרי, דברים פ' לג (פרשת וזאת הברכה):

"שנגלה המקום (א-לוהים) ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הוא הלך אצל בני עשיו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תרצח!" אמרו לפניו "רבש"ע, כל עצמו של אותו אביהם (עשיו) רוצח הוא... ועל כך הבטיחוֹ אביו: 'על חרבך תחיה'..."

המדרש ממשיך ומתאר, כיצד עבר בורא עולם אצל האומות השונות והציע להן את התורה וכיצד כל אומה ביררה תחילה מה כתוב בתורה ואחר כך סירבה לקבלה, כי מצאה שכתובים בה דברים שאינם מתאימים להנהגותיה.

"לא הייתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה – אם ירצו ויקבלו את התורה."

בסופו של דבר, כפי שכתוב בתורה עצמה, הציע א-לוהים את התורה לישראל והם הסכימו מייד לקבלה, ללא שום בדיקה והתחייבו: "נעשה ונשמע" – קודם נקבל עלינו לעשות כל מה שכתוב בתורה ואחר כך כבר נשמע ונבין מה כתוב בה...!

העיון במקורות אלה מעלה שתי שאלות עקרוניות:

השאלה הראשונה – "נעשה ונשמע" – כלומר, קודם נעשה ורק אחר כך נלמד ונבין – האם זה נשמע הגיוני? איזה אדם הגיוני יתחייב למערכת, שהוא עדיין אינו מכיר? האם לא היו בני ישראל צריכים לענות "קודם נבין ואחר כך נעשה"?

השאלה השנייה – איך יכול המקור הראשון להגיד בצורה כל כך ברורה, שקבלת היהדות מבוססת על תהליך שכלי חשיבתי? האין כאן סתירה ברורה לפסוק בתורה: "נעשה ונשמע"?

ה"רקורד" האישי של א-לוהים

התשובה היא, ששני המקורות נכונים ומעשיים, אולם הם מתייחסים לשתי סיטואציות שונות.

בעצם, "נעשה ונשמע" הייתה הדרך היחידה, בה יכלו בני ישראל לקבל את התורה.

כאשר אדם הולך לרופא משפחה אמין, הוא לא יבדוק את הטיפול שהומלץ לו. בדומה נהגו גם בני ישראל, כאשר ניצבו אל מול הר סיני. הם כבר סמכו על א-לוהים ובטחו בו. הם חזו במו עיניהם בעשרת מכות מצרים, בקריעת ים סוף ובמן המופלא, שירד משמים. הם כבר ידעו בוודאות, שהא-ל מנהל את העולם ושהוא חפץ רק בטובתם. לכן, כשהציע לעם ישראל ספר הוראות לכל החיים, לא היה להם ספק שזה בדיוק מה שהם רוצים – ולא משנה מה כתוב בפנים.

בעצם, "נעשה ונשמע" הייתה הדרך היחידה, בה יכלו בני ישראל לקבל את התורה. אילו היו עונים: "תן לנו לקרוא את התורה קודם ואחר כך נחליט אם לקבל אותה או לא". אז באופן טבעי היו מתעוררות דחייה והתנגדות לכתוב בתורה וכתוצאה מכך, הם היו אומרים: "אנחנו מעוניינים לקבל מהא-ל רק את מערכת ההנחיות המוסריות שנוחות ומתאימות לנו."

תפקידה של הקבלה השכלית

ננסה להסביר, כיצד אנחנו רואים את הדגש על הקבלה השכלית של התורה, כפי שהוא בא לידי ביטוי במקור הראשון (חובות הלבבות).

המפתח להבנה טמון בידיעה, באיזו תקופה של ההיסטוריה היהודית נאמר כל אחד מהדברים. עבור דורו של משה – דור בו כל אחד מבני ישראל, חש בקשר האישי שלו עם בורא עולם ובדאגת הא-ל כלפיו – היה זה מובן מאליו, שאפשר "לחתום על התורה בעיניים עצומות".

'חובות הלבבות' לעומת זאת, מיועד לדורות הבאים אחריו. כיצד אנחנו – שלא חווינו את אותן התפתחויות שורשיות, שחווה דור יוצאי מצרים – אמורים לקבל את התורה?

והתשובה היא – עם השכל. אנחנו מוכרחים לחשוב, לחקור ולהבהיר את הדברים, על מנת לבחון ולעצב את מערכת היחסים שלנו כלפי התורה.

אל מול המבחר הגדול של הדתות ושל "הדרכים להגיע לא-לוהים", שמנסות למשוך את תשומת ליבנו, אנחנו מונחים, במסע הבדיקה האישי לאמיתות התורה, לזחק את המסורת על אדני השכל שלנו.

עד כמה שהידע השכלי עשוי להיות חשוב בתחילה – "וידעת היום", הוא מוכרח להצטרף בסופו של דבר לתפישה הרגשית – "והשבות אל לבבך".

בכל אופן, עד כמה שהידע השכלי עשוי להיות חשוב בתחילה – "וידעת היום", הוא מוכרח להצטרף בסופו של דבר לתפישה הרגשית – "והשבות אל לבבך" (תכניס את זה לתוך הלב).

מערכת יחסים מושלמת עם א-לוהים, מורכבת משני הגורמים גם יחד – שכל ורגש. "ידיעת הא-ל ללא רגש", משאירה את האדם מנותק מהכרתו הפנימית. מצד שני, "רגש בלי שכל", הוא הבסיס לכל כת, אידיאולוגיה לאומית או הנהגה כריזמטית לאורך ההיסטוריה.

מסיבה זו, שני המרכיבים גם יחד – שכל ורגש – הינם הבסיס לכל חיפוש אחר האמת וההתקרבות לא-לוהים.

בחג השבועות הזה, הבה נשתמש בשכל על מנת לשאול, לחקור, לבדוק ולחשוף את העומק שבא-לוהים ובתורתו, כך שנוכל להגיע לרמת השלמות של "לעשות ולהבין" מכל הלב.