עזבו אתכם מסצנת המועדונים, הדבר האמיתי זה סצנת התיקונים. תיקוני ליל שבועות הפכו לחלק מחבילת התרבות הישראלית. תיכונים ומתנ"סים, יחידות בצה"ל ותנועות נוער, חברי כנסת וסלבריטאים, כולם יושבים בלילות שלפני חג השבועות, וכמובן בחג עצמו – ללמוד תורה לתוך הלילה, בלילה לבן. זה מה שעושים בבתי הכנסת כבר אלפי שנים, הציבור שומר המסורת מכיר זאת מאז ומתמיד, והנה זה פורץ גם החוצה. לשאלה המיתולוגית "איפה אתם בַּסדר?" הולכת ומצטרפת השאלה "איפה אתם בתיקון?".

יש מגוון רחב של שיעורים ומרצים וסדנאות, וכיף לראות שהפריחה הזאת מתרחשת ממש במקביל לכל הוויכוחים הצפויים מראש בתחום דת ומדינה. זה אומר שלא חייבים לריב על הזהות שלנו, אפשר פשוט לחיות אותה. איזה כיף.

ואחרי כל ההתלהבות – משהו בסצנה הזאת, לפעמים, הולך לדעתי רחוק מדיי. בימים האחרונים קיבלתי הזמנות לבוא ולדבר בכמה וכמה תיקונים. אתם יודעים, זה מה שדוסים-מחמד עושים בימים אלה. בטלפון הראשון, המפיקה שאלה אותי איזה דיבר הייתי גורעת מעשרת הדיברות. זו כותרת הפאנל. אבל רגע, למה לא לדבר על עשרת הדברות עצמם? מי בכלל אמר שאני מבינה אותם, ברמה הכי בסיסית? בטלפון השני סיפרו לי שהנושא אצלם יהיה – איזו מצווה הייתי מוסיפה לתרי"ג מצוות. רגע, מי אמר שצריך להתחיל בכזו פוזה אלטרנטיבית? הפניות הבאות הלכו רחוק יותר – יהדות טבעונות – מילא, יהדות ומדע בדיוני – אוקי, בסוף כמעט הגעתי לפאנל מלומד על ההבדלים בין יצירתו של רבי עקיבא לבין זו של פאר טסי. האווירה בגדול היא, שאני ואברהם אבינו 'אחוקים', שזה לא שהתורה מלמדת אותי, זה אני מלמד אותה. "שבעים פנים לתורה", אנחנו אוהבים להגיד, וזה נכון, אבל אולי נלמד את שבעים הפנים האלה, מהבסיס, לפני שנרוץ להמציא את הפירוש השבעים ואחד?

נדמה לי שרק את התורה יש לנו אומץ לתקן ככה – הרי בתחום כמו כימיה או פיזיקה היינו מצפים לכמה שנות לימוד, ולא היינו מציעים תאוריות יצירתיות בלי ביסוס. חג מתן תורה אופיין מאז ומתמיד בענווה – בהקשבה למילים הנלמדות, בכבוד כלפיהן, בניסיון אמיתי להעביר אותן מדור לדור.

או בקיצור, תיקון ליל שבועות הוא ניסיון לתקן את עצמנו, לא את התורה.

צפו: סיון רהב מאיר על תיקוני ליל שבועות.