כידוע, יש בשנה שלושה רגלים. פסח הוא זמן חירותנו, סוכות הוא זמן שמחתנו, ושבועות, כמו שכולנו יודעים, הוא זמן מתן תורתנו. זו הסיבה הרשמית לחג הזה, וכך מודפס בכל סידורי התפילה.

אם נתבונן, נשים לב שהאמירה הזאת דורשת הסבר: בשבועות משה רבינו אכן עלה להר סיני, אבל זה לא היה אמור להיות משהו מהיר, "שלם וקח", מסירה מידית של דבר אינסטנט. משה רבינו עלה רק כדי להתחיל תהליך, שסופו, ארבעים יום מאוחר יותר, בי"ז בתמוז, שאז היינו אמורים באמת לקבל את לוחות הברית. יוצא מפה דבר מבהיל, שזמן מתן תורתנו אמור היה להיות בכלל י"ז בתמוז. אבל גם זה לא קרה, והיו עוד עיכובים בדרך - בגלל חטא העגל עם ישראל לא היה ראוי לקבל את התורה, והכל נדחה עד יום הכיפורים, שאז הקב"ה סלח ונתן לוחות שניים. בשורה התחתונה, זמן מתן תורתנו האמיתי הוא יום הכיפורים, י' בתשרי. ולכן, צריך להבין מדוע אומרים על שבועות: 'זמן מתן תורתנו', דבר שעובדתית פשוט אינו נכון.

ננסה להעמיק בדבר. בחג השבועות, חמישים יום לאחר יציאת מצרים, אחרי הכנה מרובה, עם ישראל התקהל למרגלות הר סיני. מה בדיוק קרה שם? נכון שעדיין לא קיבלנו את התורה כולה, קיבלנו רק תקציר מתומצת של עשר הדיברות, אבל קיבלנו דבר אחר, עמוק ובסיסי בנשמותינו. קיבלנו את השורש והרצון לקבל את התורה. אמרנו: 'נעשה ונשמע', וקיבלנו על עצמנו את החתונה עם האלוקים, שזה התנאי לקבלת התורה (וכמו שנאמר: "יום חתונתו" – זה מעמד הר סיני).

שבועות הוא אכן יום מיוחד ונפלא, שבו זוכים לקבל את הרצון לקבל את התורה. רבנו צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, ויקרא, פסח שני) כותב שכאשר בני ישראל עמדו כאיש אחד בלב אחד, חפצים, משתוקקים ושמחים לקבל עול מלכות שמים, ולעשות רק את רצונו שיצווה לנו, זכו להוריד את התורה מן העולמות העליונים לתחתונים, בזכות תשוקתם העזה לעשות רצון האל. כל זה היה שם, במעמד הר-סיני. ועל זה אומרים בהגדה של פסח: 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את תורתו – דיינו'. עצם העמידה לפני ההר היתה מספיקה. העוצמות שהיו בה הן אלה שהורידו אלינו את התורה.

זכירת מעמד הר סיני אינה דבר של מה בכך. יש בתורה פסוקים מפורשים שמדגישים את חשיבות זכירת המעמד, וכמו שנאמר (דברים ד' ט'): "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלקיךָ בְּחֹרֵב״. לפי הרמב"ם (באגרת תימן) ופוסקי הלכות נוספים, יש בעצם זכירת מעמד הר סיני – מצות עשה מן התורה. וצריך להבין מדוע לא תיקנו לכך שום זמן מוגדר, בניגוד לזכירת יציאת מצרים, למשל, שמצות זכירתה חוזרת כל כך הרבה פעמים. והדבר דורש הסבר, שהרי יציאת מצרים היא התכלית והטעם לכל יציאת מצרים ולכל בריאת העולם, ודוקא כאן חז"ל השאירו יסוד עצום זה ללא זמן קבוע.

כל לימוד תורה הוא התחברות אינטימית להר סיני

ויש לומר שאת הזכירה הזאת של מעמד הר סיני אנחנו מקיימים כל יום, דרך לימוד תורה. זכירת מעמד הר סיני אינה כוללת רק את התפאורה, את האורות ואת הברקים ואת קול השופר, אלא את התוכן, המהות של מעמד הר סיני, המהות הפנימית של חג השבועות. בת קול עדיין יוצאת מהר סיני, וקולה אינו פוסק שם. אם רק נצליח לפתח אנטנות מתאימות, נוכל לקלוט את הדברים ולהתחבר אליהם, לעשות לעצמנו מעמד הר סיני קטן בכל פעם שנלמד ונעמול בתורה. לימוד התורה כולל למעשה שני חלקים:

א. החלק של הלימוד וצבירת הידע, שהוא חלק חשוב מאד שניתן לקיים בכל רגע שלומדים תורה.

ב. אולם ישנו גם חלק נוסף, שקשה יותר להגדיר אבל הוא תנאי חשוב בכל לימוד תורה, והוא המודעות לכך שמקור הדברים הוא בורא העולם, שנתן לנו את תורתו, וממילא ראוי לדקדק ולעמול בהם כראוי. מי שמודע לכך, לומד ברצינות, ברתת ובזיע, ואז והדברים "שמחים כנתינתם מסיני" (כמו שהיו בזמן שלמדו התנאים, כמבואר בירושלמי, חגיגה ב' א').

דברים אלה מפורשים בספר 'אוהב ישראל' של רבי יהושע מאפטה זצ"ל, שכתב ש"כל איש ישראל צריך להיות בעיניו תמיד בכל עת ורגע כאילו הוא עומד בהר סיני לקבל את התורה. שבכל יום ויום הקדוש ברוך הוא 'נותן התורה' לעמו ישראל. ועל כן כשאדם פותח איזה ספר ללמוד צריך אז לזכור מעמד הר סיני וכאילו הוא קיבל את התורה מפי הגבורה ואז בא על ידי זה לידי אימה ויראה כמו שניתנה התורה ברתת ובזיע, שנאמר (שמות י"ט ט"ז): 'ויחרד כל העם אשר במחנה'."

חג השבועות הוא המקור, המעיין הנובע ליסוד עצום זה. בכל לימוד - בין אם במשך כל ליל שבועות ובין אם רק חצי דקה בין לבין - התורה היא הדרך שלנו להתחבר עם בורא העולם. כל דבר תורה מקרב אותנו לזה, ויוצר לנו סוג של 'מעמד הר סיני' אישי, מעמד שיש בכוחו להשפיע עלינו ולרומם אותנו בצורה אחרת לגמרי!

הלוואי שנזכור זאת תמיד, וממילא שנרצה לעסוק כראוי בדברי התורה הקדושה.