אמממ... טעם הבלינצ'ס ועוגת הגבינה. אכילת ארוחה חלבית בשבועות הפכה למסורת נפוצה. אבל מה המקור לכך? להלן ששה טעמים מעניינים.

מי שלא רוצה להישאר ב"רמה התיאורטית" מוזמן לבקר במאמרים:
שבע עוגות גבינה לשבועות ומי הזיז את הגבינה שלי – חטיפי גבינה לשבועות

הטעם הראשון

כשעם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, היא כללה הנחיות מיוחדות כיצד לשחוט ולהכשיר את הבשר לאכילה. עד אז, לא נהגו בני ישראל על פי הלכות אלה, ולכן, כל הבשר שלהם – יחד עם סירי הבישול – הפך מרגע קבלת התורה ללא-כשר. האפשרות היחידה שנותרה להם הייתה לאכול מאכלי חלב, שאינם דורשים הכשרה מיוחדת.

מדוע לא שחטו בני ישראל בהמות חדשות, הכשירו את הסירים במים רותחים (הגעלה) ובישלו בשר טרי? התשובה היא שמעמד הר סיני חל בשבת, שבה אין לשחוט או לבשל.

מדהים להיווכח, שאותו יום בהר סיני היה הפעם הראשונה שבני ישראל אכלו מאכלי חלב. יש איסור כללי של "אכילת איבר מן החי" (חלק מחיה שלא מתה), שלכאורה כולל גם חלב, תוצר הנובע מבהמה חיה. 'איסור איבר מן החי' הוא משבע מצוות בני נח, שאותן שמרו בני ישראל גם לפני מעמד הר סיני (ואשר חלות על כל בני האדם מאז ימי נח).

בכל אופן, עם קבלת התורה שתיארה את ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, יז) [על פי הפירוש הפשוט שחלב הוא חלב מן החי (ראה מכילתא דרשב"י יג, ה לפירוש אחר), הותרה לבני ישראל אכילת מוצרי חלב. במלים אחרות, באותו יום שהבשר שלהם נאסר, החלב הותר. הם אכלו מאכלי חלב באותו חג שבועות ראשון, וגם אנחנו אוכלים זאת היום.

(ר' הבהרות טכניות בסוף המאמר)

הטעם השני

התורה נמשלה לחלב, כפי שאומר הפסוק: "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים ד, יא). בדיוק כפי שהחלב יכול לסעוד ולקיים את הגוף האנושי (הנקת תינוק), כך גם התורה מספקת את התזונה הרוחנית הדרושה לנשמת האדם.

הטעם השלישי

הגימטרייה של המילה חלב היא 40. אנחנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות לזכר 40 הימים שבהם שהה משה על הר סיני ולמד את התורה כולה (משה שהה 40 יום נוספים על הר סיני בתפילה למחילה על חטא העגל, ואז בפעם השלישית 40 יום עד ששב עם הלוחות השניים).

לערכו המספרי של חלב, 40, יש משמעות נוספת והיא 40 הדורות שחלפו ממשה שהעלה את התורה על הכתב, עד לדורו של רבינא ורב אשי שכתבו את המהדורה הסופית של התורה שבעל פה, התלמוד.

בנוסף לכך, התלמוד נפתח באות מ' – גימטרייה 40 – ומסתיים באות מ'.

הטעם הרביעי

על פי הזוהר, כל אחד מ-365 הימים בשנה מקביל לאחת משס"ה (365) מצוות לא תעשה שבתורה. איזו מצווה מקבילה לשבועות?

התורה אומרת: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלקֶיךָ; לא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". מכיוון שהיום הראשון להבאת הביכורים הוא שבועות (התורה קוראת לשבועות "חג הביכורים"), חציו השני של הפסוק – הימנעות מאכילת בשר בחלב – הוא מצוות ה'לא תעשה' המקבילה לחג השבועות. כך, בשבועות אנחנו אוכלים שתי סעודות, האחת חלבית והשנייה בשרית, ונזהרים שלא לערבב בין השניים, ובכך מקיימים את המצווה הזו.

נקודה נוספת: אנחנו מצווים לא להשתמש באותה כיכר לחם בארוחה בשרית ואחר כך בארוחה חלבית, שמא דבק בה משהו מהבשר. בכך שאנחנו אוכלים שתי סעודות, בשרית וחלבית – אנחנו משתמשים ממילא בשתי כיכרות. זאת, במקביל לקרבן "שתי הלחם" המיוחד שהוקרב במקדש בשבועות.

הטעם החמישי

הר סיני נקרא גם "הר גַבְנוּנִים" מלשון גיבנות – פסגות. הר של שיאים נעלים. "גבינה" מזכירה לנו את הר סיני.

מלבד זאת. גימטריית המילה גבינה היא 70, והיא מזכירה את 70 הפנים של התורה.

הטעם השישי

משה נולד ביום השביעי בחודש אדר, ונשאר בבית במשך שלושה חודשים עם בני משפחתו, לפני שהונח בתיבה על הנילוס ביום השישי בחודש סיוון.

משה ניצל על ידי בת פרעה, שאימצה אותו ולקחה אותו לבית פרעה. אבל תיכף ומייד התעוררה בעיה: במה להאכיל את התינוק? באותם ימים לא היו תחליפי חלב לתינוקות, אז כשהאם היולדת לא הייתה בנמצא או שלא יכלה להניק, היו שוכרים לו מינקת. במקרה של משה, הוא סירב לינוק מהנשים המצריות. התלמוד מסביר שפיו היה חייב להישאר טהור, מכיוון שהוא עתיד לדבר עם השכינה. לבסוף מצאה בתו של פרעה אישה אחת שממנה הוא הסכים לינוק – יוכבד, אמו הביולוגית!

שימו לב ל'צחוק הגורל': גזֵרתו הרצחנית של פרעה נגד התינוקות העבריים נועדה במיוחד כדי למנוע הקמת דור חדש של הנהגה לישראל. ומה קורה בסוף? משה, המנהיג העברי הבא ומושיעם הגדול של ישראל, גדל, מתחנך ולומד – ממש מתחת לאף של פרעה, בביתו של פרעה, על חשבון פרעה! ואמו יוכבד עוד מקבלת משכורת…

אכילת מאכלי חלב בשבועות מנציחה את התופעה המופלאה הזאת בחייו של משה, שהחלה בשישי בסיוון, היום שבו חל חג השבועות.

מקורות:

הטעם הראשון: משנה ברורה תצ"ד,י"ב; תלמוד – ברכות ו' ע' ב'; הרב שלמה קלוגר (האלף לך שלמה י"ד שכב).
הטעם השני: הרב מאיר דזיקוב – אמרי נועם.
הטעם השלישי: דברים י', י'; הרב מנחם מנדל מרופשיץ.
הטעם הרביעי: תלמוד – מכות כ"ג ע' ב'; רמ"א (או"ח תצ"ד ג', יו"ד פ"ח ב').
הטעם החמישי: תהלים ס"ח, ט"ז; מדרש במדבר רבה י"ג, ט"ו; הרב מאוסטרופלי; הרב נפתלי מרופשיץ; הרב דוד מייזלס.
הטעם השישי: תלמוד – סוטה י"ב ע' ב'; ילקוט יצחק.

הבהרה טכנית לטעם הראשון

אם בני ישראל אכלו מאכלי חלב לראשונה למרגלות הר סיני, מתעוררת השאלה איך נתן אברהם אבינו מאכלי חלב לשלושת האורחים שלו (בראשית י"ח, ח').

התשובה דורשת הבנה טכנית של איסור "איבר מן החי". דרך אחת היא להגדיר 'איבר' כחתיכת בשר הכוללת עצם או גיד. זה הסוג של איבר מן החי שתמיד נאסר על שאינם יהודים. האיסור הזה אינו כולל חלב, משום שלמרות שהחלב יוצא מן החיה בעודה בחיים, הוא אינו מכיל עצמות או גידים. כך, לאברהם היה מותר להאכיל בחלב את האורחים הלא-עבריים שלו.

קיימת הגדרה נוספת ונרחבת יותר לאיבר מן החי, שכוללת את כל המוצרים המופקים מבעלי חיים בחייהם – כולל חלב. זו ההגדרה שנאסרה על בני ישראל. כך, רק בקבלת התורה עם ההתייחסות לדבש וחלב, הותרה לבני ישראל אכילת מוצרי חלב.

ההבדל הזה מובהר היטב בספרו של הרב הגדול רבי שלמה קלוגר ב"האלף לך שלמה" (יורה דעה שכ"ב).

נקודה נוספת להבהרה: כיצד יכלו בני ישראל להשיג חלב בשבת, הן חליבת בהמה אסורה באיסור מלאכת דש? התשובה היא שלבני ישראל כבר היה חלב לפני שבת, שבו השתמשו להאכיל את בעלי החיים שהצטרפו למסעם במדבר.