רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

"נעשה ונשמע" – למה לעשות בלי להבין?

ב׳ בסיון ה׳תשס״ה ב׳ בסיון ה׳תשס״ה 09/06/2005 | מאת נעמי לוינשטיין

איך אפשר לציית למשהו שלא מבינים? תלוי כמה אמון צבר זה שאומר אותו.

...כל עם ישראל עומד מול הר סיני, רואה את הענן ואת הקולות והברקים, שומע את עשרת הדברות ומקבל את התורה. כל עם ישראל קורא 'נעשה ונשמע', כלומר – אנחנו מוכנים לעשות כל מה שיגידו לנו, בלי לבקש הסבר, בלי לערער.

כך אני מתארת לעצמי את המעמד, שהיה לפני כך וכך אלפי שנים בחג השבועות.

ובכל פעם שאני נזכרת במעמד הזה, או מנסה לדמיין אותו, משהו מציק לי.

אחרי הכול, עם ישראל יצא ממצרים חמישים יום לפני מתן תורה. חמישים יום הם פחות מחודשיים. כשעם ישראל יצא ממצרים, הוא היה שקוע בתוך '49 שערי טומאה'. הם כלל לא ידעו מהי אמונה, ואורח חייהם היה דומה מאוד לזה של המצרים.

האם זה לא מוזר לכם, כמו שלי זה נראה מוזר, שההכרזה בהר סיני 'נעשה ונשמע' חמישים יום בלבד אחרי יציאת מצרים, היא קצת מוגזמת, קצת פזיזה, והרבה לא מובנת? איך יכלו אותם אנשים לקבל על עצמם לבצע את התורה והמצוות, חמישים ימים אחרי שהיו שקועים בתוך מצב של חטא? הרי לא ייתכן שבתוך חמישים יום הם התרוממו לגבהים של צידקות, עד כדי כך שכל התורה תהיה מובנת להם אפילו בלי לבקש הסבר!

איך הם יכלו לסמוך על א-לוהים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו?

איך הם יכלו להכריז תחילה 'נעשה' את התורה? איך הם יכלו לסמוך על א-לוהים שרק לא מזמן התחילו ממש להכיר אותו? עול התורה אינו משהו קל, ואינו משהו שאפשר להסיר כמו שכמיה כשלא נוח. עול התורה הוא נצחי, והם קיבלו אותו לא רק עליהם, אלא על כל הדורות הבאים אחריהם, בלי לדרוש הסבר, בלי למצמץ, בלי להסס.

האמנם, הם לא היו נמהרים מידי, תמימים מידי או אולי צייתנים מידי?...

השאלה הזו מנקרת בי גם כאשר אני מתלבטת לגבי עשייה או אי-עשייה של משהו הקשור במסורת, שאינני מבינה לגמרי את משמעותו, או שקשה לי מאוד לקיים אותו. למשל, קשה לי להימנע מכל מיני פעולות האסורות בשבת, כמו הדלקת אש למשל, פעולות שאולי פעם היה קשה לבצע אותן אבל היום הן קלות מאוד לביצוע ועם כל זה עדיין אסורות. לעיתים, ההימנעות מפעולה זו או אחרת גורעת מעונג-השבת שלי.

ואז אני שואלת את עצמי: מה פתאום? מה פשר ה'נעשה ונשמע' הזה? מדוע אני מקבלת את המצוות, כולן, כאילו ברור לי שאני חייבת? האם זו אינה צייתנות עיוורת? האם, כשאני רוצה להרגיש קרובה למסורת, אני צריכה לעשות לשם כך כל מיני דברים שאינם ברורים לי, ושאינני מרגישה שהם מבטאים את דווקא את הקשר האישי שלי למסורת, כמו ללכת בזמנים קבועים לבית הכנסת או לצום כשכולם צמים?

עניין של אמון

את התשובה קיבלתי דווקא... מילדתי הקטנה בת השלוש.

בתי בת השלוש, כמו הרבה מאוד בנות גילה, היא גם ילדה וגם בת שלוש – כלומר, גם מתחילה לפתח את החוש האסטטי וגם את המרדנות, בו זמנית. התוצאה היא מריבות בוקר קבועות בסגנון: 'אני לא רוצה את החצאית האדומה, אמא!', או 'היום אני לובשת את השמלה הורודה עם המגפיים הכחולים'...

לא עוזרות הטענות שלי על חוסר-ההתאמה למזג האויר, על כך שמכנס צמר אינו מתאים ליום קיץ, ועל כך שהשמלה הורודה אינה מתאימה למגף הכחול.

"אמא אוהבת אותך, חמודה', אני אומרת לה בכל בוקר מחדש, 'ואמא מתאימה לך את הבגד הכי מתאים והכי יפה'. אבל היא לא משתכנעת. וכך יוצאת הילדה העקשנית לגן בבוקר כשהיא לבושה כמו שאני רציתי, עם מצב-רוח כמו שבהחלט לא רציתי, אחרי שאמא 'הרעה' הודיעה לה שהיא לובשת בדיוק את מה שאמא החליטה.

עד שבוקר אחד החלטתי לעשות לזה סוף, ולהניח לילדה ללמוד בעצמה את מה שאני מנסה ללמד אותה כל הזמן. אותו בוקר היה קייצי וחמים, ובת השלוש דרשה בתוקף ללבוש את שמלת הצמר הורודה.

'בסדר', אמרתי באומץ, ובגבורה הולכת וגדלה ראיתי אותה יוצאת לגן מאושרת. לא רציתי לדמיין מה יקרה בעוד שעה או שעתיים, כשהיא תצא לשחק בחצר הגן, בשמש, בשמלת הצמר.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית.

אבל לא הייתי צריכה לדמיין. בשעה עשר וחצי חזרה הילדה שלי הביתה, מיוזעת, כשהעוזרת מלווה אותה והיא בוכה. 'חם לי אמא', היא אמרה וביקשה להתפשט.

למחרת, כאילו לא היה עליה ללמוד לקח, ביקשה הילדה שלי ללכת לגן בנעלי בית. הסכמתי. בצהרים היא חזרה עצבנית, כי נעלי הבית נפלו מרגליה ללא הרף ומנעו ממנה להשתתף במשחקי החצר.

וגם ביום השלישי, כשחשבתי שהיא לא צריכה יותר הוכחות לכך שאמא יודעת מה היא אומרת, היא ביקשה ללבוש את הסוודר החורפי החם. גם הפעם שתקתי, בגבורה רבה, מחכה שאי-הנוחות תעשה את מה שלא עושה השכל.

ולמחרת – טוב, אולי זה נראה כמו נס – הילדה שלי כבר לא ביקשה שום דבר. היא לא הסבירה לי מדוע, אבל כשאמרתי שהיום היא תלבש את המכנס הורוד, היא לא אמרה 'לא', אפילו לא משכה כתף. היא פשוט נעמדה על הכסא והמתינה.

ומאותו יום והלאה פסקה התופעה. הילדה שלי למדה לסמוך עלי, אחרי שראתה איך אני יכולה להתאים ב"גאונות בלתי-נתפסת" מבחינתה, את הבגד המתאים לכל מזג אויר. היא פשוט הבינה, שאני אתן לה את הבגד הכי טוב לאותו בוקר, וסוף סוף נתנה בי אמון והבינה שאני באמת רוצה את טובתה. כעת היא יודעת, שגם אם היא לא מבינה למה החלטתי על השמלה הזאת ולא על שמלה אחרת – כדאי לה להאמין בי.

עניין של אמונה

ופתאום, קיבלה גם השאלה שלי תשובה יפה כל כך.

לא תמיד אני מבינה למה עלי לעשות כך ולא אחרת. לא תמיד אני מבינה למה, כדי להתחבר טוב יותר למסורת, עלי לעשות דברים מסוימים ולא אחרים, או דברים שאינני מבינה את עומק משמעותם. לא תמיד אני מבינה, אבל אני כן עושה. ולמה?

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שא-לוהים יודע מה הוא עושה.

כי היו לי מספיק הזדמנויות בחיים להיווכח, שא-לוהים יודע מה הוא עושה. א-לוהים הביא אותי לעולם, והוא זה שעוזר לי לחיות מיום ליום. הוא הביא לי את בעלי וילדי, את כל הטוב והאושר שיש בחיי. אם יש מישהו שאפשר לסמוך עליו, לתת בו אמון, זה עליו.

אני זוכרת, כשעמדתי ללדת את ילדתי הראשונה, רציתי מאוד לקבל תפקיד בכיר במשרד שעבדתי בו, אבל הבוס סרב. אישה בהריון, שעוד מעט תלד ותעלם מהנוף, לא מתאימה להתחיל עכשיו תפקיד של ניהול מחלקה. אני כעסתי, לא הבנתי, רציתי אפילו לפטר את הבוס חסר-הלב שלי. אבל כמה חודשים אחרי שחזרתי מחופשת הלידה, נסגרה המחלקה כולה. למזלי הטוב, לא ניהלתי אותה אז, ולא הסתבכתי בחקירה הפנימית שנפתחה. יכולתי לעבור בצורה נקייה למחלקה אחרת.

מישהו מנהל את הענינים יותר טוב ממני, הרגשתי אז. אותה הרגשה פיעמה בי כשרצינו לעבור לדירה אחרת, אבל הענינים לא הסתדרו בשום פנים. לא הצלחנו למכור את הבית, ולא מצאנו בית אחר מתאים. רק לאחר שנה של הסתבכויות התברר לנו שכדאי היה להישאר, כדי שילדתנו הקטנה תקבל את המטפלת הטובה ביותר בעולם. שוב הרגשתי, שא-לוהים מנהל את חיי טוב יותר ממה שאצליח אני לנהל אי-פעם. הרגשתי, שאני יכולה להפקיד את גורלי בידיו בלב שקט, ולתת בו אמון מלא.

במשך הזמן השתכנעתי, אחרי מקרים נוספים, קטנים וגדולים, שבהם 'העמדתי במבחן' את רצונו הטוב של א-לוהים כלפיי – שגם מה שנראה לי לפעמים גרוע, או לא נעים, יכול להיות טוב מאוד בשורה האחרונה של תכניתו של א-לוהים.

לא הייתי מצייתת לאף אחד בעולם, אם הוא לא רכש את אמוני קודם לכן. כשם שילדתי לא צייתה לי, עד שלא תפסה שאני באמת יודעת לבחור לה בגדים, ושכדאי לה ללבוש את הבגד שהכנתי לה, גם אם בבוקר היא לא מבינה בדיוק מדוע – כי בצהרים היא תמיד יכולה כבר להבין.

כך, אני מאמינה, הרגישו גם בני ישראל לפני שאמרו 'כן' במעמד הר סיני. הם אמנם יצאו ממצרים רק לפני חמישים יום, ולפני כן לא ידעו מהי אמונה, או מהי תורה. אבל במהלך חמישים הימים האלו, ועוד לפני כן, הם נוכחו שא-לוהים הזה הוא מישהו שאפשר לתת בו אמון.

הוא נתן למצרים עשר מכות, שכל אחת ואחת מהן היתה נס גדול בפני עצמה, כדי לסלול את הדרך לשחרורם מעבדות מצרים; אחר כך הוא הוציא אותם ממצרים – עם שלם יוצא ממדינה שבה היו עבדים מאות שנים, בצהרי היום, ואף אחד לא מעכב בעדם; אחר כך קרע עבורם את ים סוף – נס אדיר, אחד הגדולים שנעשו אי פעם בהיסטוריה; ואחר כך גם הוריד להם מן השמים את ה'מן', המזון השמימי שממנו אכלו במשך כל שנות נדודיהם במדבר.

כל הניסים הללו לא השאירו שום מקום לספק: א-לוהים הוא הישות החזקה בעולם, שאפשר לסמוך על דיברתו. אם הוא אומר לעשות כך או אחרת, הרי שמאחוריו יש 'רקורד' עשיר של עשיה שהוכיחה את עצמה. גם אם אינם יודעים עדיין מה בדיוק כתוב בתורה הזאת, או איך בדיוק הם אמורים להשתמש בה – הם יכולים לסמוך על א-לוהים, ודי בכך.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן