שמחה זה ריקוד? או הצלחה? זה בגד יפה? אולי בכלל שמחה זאת ארוחה טובה? או חשבון בנק שבע?

מה זאת שמחה?

זה משהו סובייקטיבי? כל אחד שמח ממשהו אחר, בצורה אחרת, לפרק זמן אחר? או שיכול להיות מצב כזה אובייקטיבי?

איך מרבים בשמחה ולמה זה קשור לאדר?

המהר"ל מאיר את עינינו בשאלה המורכבת הזאת, וכה הוא מסביר: "אין שמחה אלא בדבר שלם".

השמחה נוצרת כאשר יש השלמה, יש התחברות והתקשרות, אין פירוד. הדוגמא הקלאסית לכך היא: שמחת חתן וכלה, התחברות של שני חלקי נשמה שהתפצלה וכעת הם חוזרים מתחברים.

הפירוד הוא עצב, הוא מחסור.

זה כואב לנו במריבה, זה כואב לנו בהחמצת יעד שרצינו להשיג ולא הצלחנו להתקרב אליו. בכשלון של "שבת אחים גם יחד". זה כואב לנו כשהסביבה שלנו לא שלימה, לא מאוחדת, לא מחוברת. הכרסום הזה בלב, זה צער הפירוד.

הכי כואב לנו בנשמה, כשהיא לא מצליחה להתחבר ולהתקשר לבורא העולם. הנשמה שלנו מרגישה את הניתוק וההיפרדות שלה מכסא הכבוד, את התלישות שלה. והיא בכמיהה להתאחד עם יוצרה בשמחת עולם.

כל מצווה שאנחנו מקיימים, כל צווי שמימי שאנחנו נענים לו, כל מאמץ לעשיית רצון האל- זה התחברות, זה קשר וחיבור עם הנשמה. כל מצווה היא שמחה. זה אור האורות, זה אושר שרוקד בנו ומצית בנו חדרים.

מרדכי ואסתר במגילה מובילים אותנו למציאת השמחה האמיתית:

המגילה משקפת לנו בעוצמה את המציאות לכאורה, של החיים: מציאות עצובה, מציאות של פירוד, מציאות של הסתר פנים, עולם שבו האל נעלם. במשך 9 שנים מתרחשים מאורעות שנראים נפרדים, אין קשר ביניהם, אין חיבור. זה מבט עצוב ומדכא על העולם הזה בכלל, ובפרט על הכליה המוחלטת שתוכננה כלפי אבותינו באותה תקופה מרה וקשה.

אבל האלוקים טווה את כל החוטים ומסדר את הזמנים ואת המאורעות כמו פאזל.

והסוף הטוב והיפהפה של המגילה הזאת, שחושפת לנו רטרואקטיבית את כל מה שהיה מאחורי הקלעים, את כל המרכיבים ואת כל הסודות, ואשר נותנת לנו יד אומן ולוקחת אותנו עד הסיום הטוב והמפתיע. בסוף השמח הזה, שמאחד את כל הקטעים המוזרים שקרו שם : פרקים בהמשכים מהודו ועד כוש ובתוככי ארמון המלוכה אשר בשושן הבירה. כשאנו מתחברים לתובנה המושלמת שהכל מתוכנן לפרטי פרטים מאיתו יתברך- שם יש כזאת שמחה! ים של התרגשות! כי רבון העולם מתכנן וצופה מראש, והכל ממנו, אין צרוף מקרים אלא פסיפס שכולו סדר ומאזני צדק במשקל מדוקדק ומוחלט. וכשאנחנו מתחברים אליו בהבנה שהוא כאן, איתנו- גם כשחשבנו שאנחנו לבד- זה אור האורות, זו שמחה שפורצת את כל גבולות ההגיון, הזמן והמקום.


הלילה ההוא ביער.

היה גשם, וקור חודר לעצמות. אפשר היה לגעת בעלטה, למשש את החשיכה. רק להוציא את הלשון לטעום ולנשום את השחור השחור הזה. לרגע ארוך ורועד הוא מסומר למקומו, אבל באומץ הוא מתקדם, מגשש, ממשיך הלאה. הוא ממשש את העצים ואת הקרקע, בהיסוס הוא מתקדם צעד ועוד צעד. כל החושים שלו דרוכים ומאומצים והוא קולט כל ציוץ וכל שריקה. הוא לומד את היער, מפענח את סודותיו שרשומים בקולות העופות, בשריקת הזוחלים, בטל השמים ובשרף האילנות. מידי פעם מבליח ברק שקורע את החושך ושופך אור על הדרך שעוד נותר לו לעבור, חושף את הכיוון שעליו להתקדם בו. כשהוא מרגיש ממש ממש אבוד הוא מוציא את אחרוני הגפרורים שנותרו, מדליק זהרורים של אור ונוחם. האורות הקטנים והזמניים האלה הם הצלה בשבילו, הם מגלים לו חלקית את התמונה החשוכה. חלק גדול מאד מההתקדמות שלו הוא חב להבזקים האלה שמנחים אותו מכוונים אותו ליעד. וכדועכים האורות, הוא חוקר וחופר ומסתגל ומתקדם בעזרת חושיו האחרים. הוא מנסה וממשיך, נופל וקם.

ואז הגיע הבוקר.

מיותר לחלוטין היה עכשיו הגפרור האחרון בידיו, נלעג מול סינוור השמש העולה. אפשר לזרוק אותו.

זכרם הגווע של האורות הקטנים העלה חיוך בליבו, לא נותר מהם רושם. אבל ההכרות העמוקה שלו עם סודותיו של היער, הכשרון שרכש בהתמודדות ובהסתגלות בחשיכה בעזרת כל החושים– זאת מסוגלות שקנה לעצמו והיא תלווה אותו לנצח.


לעתיד לבוא כל המועדים בטלים, מלבד פורים. מסביר זאת הרב יצחק הוטנר בספרו "פחד יצחק": כל החגים הם אורות, הם הבלחות של יד השם בתוך חשכת החיים, הם זיקוקים וברקים שמצילים אותנו באפילת הגלות. האור שדוחה את החושך ועוזר לנו להמשיך הלאה.

לעתיד לבוא, כשיאיר האור הגדול והברור - כבר לא נצטרך את האורות הקטנים והזמניים האלה.

אבל פורים זה משהו אחר. בפורים למדנו למצוא את האלוקים גם בחשיכה. לא להיכנע למראה המטעה של המציאות- ולדעת להכיר ולזהות את האל גם בחושך. המסוגלות הזאת, להאמין ולהתחבר גם בקושי, גם בחושך-זה כישור שפיתחנו מפורים. זהו קנין בנפש שגם באור הגדול לעתיד לבוא, הרושם שקיבלנו ממנו, ההשפעה שלו על עיצוב הנשמה שלנו – תשאר לנצח.

***

הגיע אדר – וזה הזמן שלנו להתחבר לאמונה. לשמוח- להשתמש בכשורים שבהם נראה את הבורא גם כשהוא מסתתר. כי הוא איתנו, גם מאחורי הדברים הקשים. בכל מקום ובכל זמן.