חכמינו שאלו שאלה מוזרה בתלמוד: "מנין (היכן אנו מוצאים רמז) לאסתר מן התורה?" התלמוד (מסכת חולין לט, ב) משיב במילים: ואנוכי הסתר אסתיר פניי. האזהרה המרתיעה ביותר של אלוהים הייתה תמיד שיגיע יום בו יתרחש הסתר פנים – כלומר, שבו האל יסתיר את פניו ואז ייראה הדבר, חס וחלילה, כאילו הוא הפסיק לתקשר איתנו.

כך מצאו החכמים רמז לאסתר. אנו יודעים שמגילת אסתר היא אחד מתוך שני הספרים בתנ"ך שאין בהם את שם השם, כאשר הספר השני הוא שיר השירים. אולם, בשעה ששיר השירים הוא ספר על אהבתו של אלוהים אלינו, מגילת אסתר היא ספר עם עלילה מפחידה, שמתעדת רגע בו הוחלט "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר, ג, יג) - הצו הראשון להשמדת העם היהודי.

פורים הוא החג היחיד בשנה היהודית שנקבע לחלוטין בגלות. כל חג אחר מבוסס על אירוע שקרה בישראל עצמה או במסע לארץ ישראל. חג פורים לבדו נקבע במקום של הסתר פנים, כשהיינו בחו"ל, שם קשה יותר להרגיש בנוכחותו של אלוקים.

עם זאת, יש פסוק אחד במגילת אסתר שחודר לקרביי כמו סכין ומייצג את האמירה החזקה ביותר ביהדות, שלפיה אני יודע שאלוקים לא נטש אותנו.

לקראת סוף הפרק הרביעי, אנו מוצאים את אסתר מספרת לדודה מרדכי על כל הבעיות שעלולות להתעורר בדיון עם המלך אחשוורוש על גורלו של העם היהודי. מרדכי מקשיב ואז אומר לה "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהיִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".

עבורי, זוהי ההצהרה האולטימטיבית של השגחה פרטית – שלא משנה היכן אנו נמצאים, האל דורש מאיתנו להבין מדוע הוא שם אותנו שם, עם הנסיבות האלה, עם הסכנות האלה, במקום הזה דווקא. השגחה פרטית היא האמונה הבסיסית שלנו שאלוהים מעולם לא נטש אותנו, שהוא הביא אותנו לכאן כיוון שיש לנו משימה שעלינו לבצע. גם במצבים הקשים ביותר בהם נדמה כאילו אלוהים מוסתר, אם נקשיב טוב, נוכל לשמוע אותו קורא לכל אחד אחד מאתנו ואומר, "האם אין זו הסיבה לכך שאתה נמצא כאן במקום הזה ובזמן הזה, לצורך האתגר הזה?"

זוהי המהות של המילה הראשונה של הספר השלישי בתורה – ויקרא – אלוקים קרא. כשמסתכלים בתורה אפשר לראות שהמילה כתובה עם אות א' קטנה מאוד בסופה. רש"י פירש זאת ומבחין בין הפסוק ויקרא אל משה, לבין ויקרא אל בלעם "ויקר אלוקים אל בלעם". בעברית, אומר רש"י, יש שתי מילים שנשמעות זהות, אולם הן למעשה שונות לחלוטין ואפילו הפוכות במשמעותן – מקרא ומקרה. המילה מקרה משמשת לתיאור משהו שקורה באופן אקראי, שאין בו השגחה אלוהית כלשהי. מקרא, לעומת זאת, זוהי קריאה מכוונת מאלוקים, המיועדת באופן ספציפי לאדם מסוים, ומערבת משימה מסוימת.

לפעמים יכול להיות קשה מאוד לשמוע את קריאתו של אלוהים. בעברית, הדבר ידוע בשם קול דממה דקה – קול שאפשר לשמוע רק אם מקשיבים. גם בתקופות האפלות ביותר, אלוקים תמיד קורא לנו לעשות משהו.

אחד הגיבורים הגדולים ביותר שלי היה ויקטור פרנקל. הוא היה פסיכותרפיסט שעבד עם סטודנטים באוניברסיטה בווינה, ונשלח לאושוויץ במהלך מלחמת העולם השנייה. מעולם לא היה בהיסטוריה האנושית זמן שבו אלוהים היה מוסתר יותר מאשר בזמן השואה. עם זאת, ויקטור פרנקל היה איש אמונה, והוא ידע שהאל קורא לו לעשות משהו אפילו שם, אפילו בשערי הגיהנום עצמו.

הוא שאל את עצמו, מה אלוקים רוצה ממני – פסיכותרפיסט – באמצע אושוויץ? הוא הגיע לתשובה: האלוקים רוצה ממני שאתן לאחיי האסירים, אחיי היהודים, כוח רצון לחיות, כיוון שרק כך יהיה להם את הכוח לשרוד. הוא ניגש לכל אסיר שחשב שעומד להיכנע לייאוש, ונתן לו תפקיד בחיים, משימה שיהיה עליו למלא. תחושה מחודשת זו של מטרה אילצה גברים, נשים וילדים אלה להישאר בחיים, לשרוד את אושוויץ, לצאת לחופשי ואז ללכת ולמלא את הייעוד שלהם. זה מה שויקטור פרנקל שמע, אפילו באושוויץ – ויקרא – קריאה.

אדי ג'ייקובסון והארי טרומן

ישנו סיפור נוסף על אדם בשם אדי ג'ייקובסון. אדי היה בחור יהודי רגיל מלואר איסט סייד שבניו יורק. כשאדי היה ילד, הוריו עברו לקנזס סיטי ושם הוא פגש ילד בגילו. במהרה הם הפכו לחברים קרובים, שירתו יחד בצבא במלחמת העולם הראשונה והחליטו כי עם תום המלחמה הם ייכנסו ביחד לעסקים. הם פתחו חנות בגדים בקנזס סיטי, אך העסק לא התפתח כהצלחה מסחררת ובמהרה דרכיהם נפרדו. אדי ג'ייקובסון הפך לסוכן מכירות שנוסע ברחבי המדינה ומוכר בגדים. חברו, הארי טרומן, בחר בנתיב שונה מעט והגיע בסופו של דבר להיות נשיא ארצות הברית.

ב- 1947-48 נזקקו יהודי העולם לתמיכת ארצות הברית כדי שניתן יהיה להכריז על הקמת מדינת ישראל ולהכיר בקיומה. משרד החוץ התנגד לכך נחרצות ויעץ לנשיא לא לתמוך בהקמתה של מדינת ישראל. היהודים וארגונים יהודיים עשו כמיטב יכולתם כדי לפגוש את הנשיא בבית הלבן, אך כל ניסיונותיהם עלו בתוהו. אפילו מנהיג התנועה הציונית, חיים ויצמן, האיש שהפך בהמשך לנשיא הראשון של מדינת ישראל, לא הצליח לזכות בפגישה.

כשהזמן החל לדחוק, מישהו נזכר שלהארי טרומן היה חבר ילדות בשם אדי ג'ייקובסון. אז הם פנו לאדי ושאלו אם הוא יוכל לבקש מנשיא ארצות הברית להיפגש עם חיים ויצמן. אדי צלצל לנשיא טרומן ואמר לו שהוא חייב לבוא להיפגש איתו. הפקידים של טרומן ניסו למנוע את הפגישה, אולם טרומן אמר, "זהו חברי הוותיק, אדי מבית הספר, מהצבא, מהחנות שלנו יחד! איך אוכל שלא להיפגש איתו?"

כשאדי הגיע לבית הלבן, טרומן אמר לו, "אדי, אתה יכול לדבר איתי על הכל, חוץ מעל דבר אחד – ישראל".

"אוקיי", אמר אדי. הוא עמד בחדר הסגלגל, לפני נשיא ארצות הברית, והחל לבכות.

"אדי, למה אתה בוכה?", שאל הנשיא.

אדי הצביע על פסל שַיִש בחדר ושאל, "מי זה, הארי?"

"זה הגיבור שלי, אנדרו ג'קסון", השיב טרומן.

"אתה באמת מעריץ את האיש הזה?" שאל אדי.

"כן".

"האם הייתה לו השפעה עליך?"

"כן", השיב טרומן.

ואז אמר אדי, "לי יש גיבור. שמו חיים ויצמן. הארי, למעני, תיפגש איתו".

הארי ידע שלא יוכל לסרב לחברו הוותיק. וכך הצליח חיים ויצמן להיפגש עם הנשיא הארי טרומן וכך קרה שארצות הברית הצביעה בעד הקמת מדינת ישראל. אם הם לא היו מצביעים בעד, לא היתה קמה מדינת ישראל. יתרה מכך, הארי ס. טרומן הפך את ארצות הברית למדינה הראשונה בעולם שהכירה במדינת ישראל כשדוד בן גוריון הכריז על הקמתה.

אינני יודע איך אלוקים כותב את תסריט ההיסטוריה, אולם אם זה יכול לקרות לאדי ג'ייקובסון, זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. " וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". האל קורא לכל אחד ואחד מאיתנו, באמירה שיש סיבה לכך שאנחנו כאן, כיוון שיש לו משימה בשבילנו, משהו שרק אנחנו יכולים לעשות.

נוכל לשמוע את קולו של אלוהים גם כשהוא נסתר, אפילו כשהקריאה חלושה מאוד שבקושי אפשר לראות ובקושי אפשר לשמוע.

לעולם לא נוכל לדעת מתי יהיו ההשלכות למעשינו. האם אסתר, שגדלה עם מרדכי, ידעה שיום אחד כל עתידו של העם היהודי יהיה תלוי בה? לעולם אי אפשר לדעת איזו חשיבות תהיה לחברוּת מסוימת או לרגע אחד קטן שבחייך או בחיי אדם אחר שעשוי פשוט לשנות את העולם.

אנו חייבים לשאול את עצמנו, מה אלוקים רוצה ממני במקום הזה, בזמן הזה? כיוון שתמיד יש משהו שנדרש מאיתנו, ואיננו חייבים להיות מישהו מיוחד כדי שתהיה לנו משימה מקודשת. ניתן להיות אישה יהודיה בשם אסתר, או יהודי בשם אדי ועדיין, בדרך כלשהי, למעשים שלנו עשויות להיות השלכות שאיננו יכולים אפילו לדמיין. למרות שאנו אולי מרגישים שאנו בעולם ועידן שבו יש הסתר פנים, כשאיננו מוצאים את אלוהים, הוא עדיין אומר לנו, "האם לא למען הרגע הזה הבאתי אותך הנה אל פני האדמה?".

כשהאל קורא, מי ייתן ויהיה לכל אחד ואחד מאיתנו האומץ לענות, "הנני – אני כאן, אמור לי מה לעשות ואעשה זאת". מי ייתן שנצא לעולם, נלך בקומה זקופה כיהודים, ללא פחד, ומי ייתן שנהיה נאמנים לאמונתנו ונהווה ברכה לאחרים, ללא קשר לאמונתם. מי ייתכן שנשמע את קריאתו של אלוהים וניענה לה. מי ייתן ונביא ברכה לעולם.

חג פורים שמח!