"סיכום קצר של כל חגי ישראל: הם ניסו להרוג אותנו. ניצחנו. בואו נאכל!" כך עקץ קומיקאי מפורסם את המסורת שלנו – ובהחלט נראה היה שמה שעמד לו בראש היה חג הפורים. המן שאף להשמיד את העם היהודי, מפעיל התיאטרון השמימי משך אז בכמה חוטי פלאים מאחורי הקלעים, והמִפנה היה לא פחות ממרהיב: האויב המר שלנו נתלה, הרגנו אויבים רבים, ואחד משלנו זכה בשליטה על הממלכה כולה.

הייתה כמובן סיבה טובה לחגוג – ופורים קורא למסיבות מלאות בתענוגות קולינריים, עם הרבה יין – ובאופן חריג – שכרות יהודית. אנחנו אפילו מצרפים מהדורה משלנו לנשף מסכות - וכל זה עוד נחשב למצווה!

האם זו באמת הדרך הטובה ביותר לחגוג? ואולי שאלה עמוקה יותר – האם זאת בכלל הדרך היהודית לחגוג?

פורים מעל כולם

אם נחשוב שחגיגות הפורים האלה גשמיות ותפלות לעומת קדושת יום כיפור, יום המחילה הנשגב, מזכיר לנו האר"י ז"ל, בהתבססו על ספר הזוהר, שההפך הוא הנכון. שיאם של הימים הנוראים מיוחס ל"יום הכפורים" - ושמו מעיד עליו שהוא מיוחס לפורים, כפורים - כמו פורים! מה שמבהיר לנו שחג הפורים ניצב מעל לבסיס החגים היהודיים. אנחנו יכולים לנתק את עצמנו מהנאות גשמיות ולבלות את רוב היום שקועים בתפילה מלאכית לוהטת, ואחרי כל זאת אנחנו לומדים שכל הפרישות והעבודה הקשה של יום הכיפורים הן רק מִשניות לחג הפורים העליז.

אולי פספסנו כאן משהו?

שני צִדֵּי המטבע

יום כיפור הוא מכריע. יום אחד בשנה אנחנו חייבים להתעלות אל מעבר לסביבה הארצית שלנו, מעבר להנאותיו המפתות של העולם הגשמי. בלי יום המחילה השנתי, יום שמתמקד בהתבוננות פנימית רצינית ומעמיקה, בחרטה כנה, ובשאיפה להתדמוֹת יותר לצִבְאות מָרום - סביר להניח שהיינו מחניקים את הרוחניות שלנו באווירת ה"מבסוטיות" הנובעת מהסיפוק העצמי המתמיד שלנו. יום הכיפורים פועל כשירות יקיצה חיוני המעורר אותנו לשים לב לאמת, לדרישות הנשמה ולמשימות חיינו.

אבל, אנחנו פשוט לא מסוגלים לחיות בדרגה כזאת בכל רגע של חיינו, כשאנחנו לכודים כל הזמן בזרועות הקריירה, חיי המשפחה, והצרכים הגשמיים התובעים את שלהם אצל כולנו. יום כיפור מעניק לנו את טעמה של תפיסה רחבה הרבה יותר של העולם שמקיף אותנו; אמנם טעם מתוק, אבל מסוג שקשה במיוחד לשמור לאורך זמן, מרגע שאנחנו נוחתים מהמצב הדמוי-מלאכי ונאלצים להתמודד שוב עם אנושיותנו.

פורים מגיע, ואנחנו פוגשים בצדו השני של מטבע הכיפורים/פורים. בכבוד, תשתו משהו. ועוד כוס או שלוש... תעבירו משלוחי מנות, תיהנו מסעודה מפוארת. במלים אחרות, תהיו בני אדם – ותקחו חלק של ממש בעולם הגשמי הזה עם כל המטעמים הארציים שיש לו להציע. אבל, באמצעות כל אלה, תנו לאני האמיתי שלכם להתגלות.

קשה להסיר מאמא-טבע את המסווה ולחשוף את הנוכחות השמימית שהפיקה, ומפיקה, את המופע הנפלא שלה: כל מערכה, כל סצינה, כל שנייה ביום.

בפורים אנחנו לומדים לגעת בשמחה של נִיסֵּי היום, האושר שחשו אותם יהודים לפני שנים רבות שראו כיצד באה ידו הנעלמת של א-לוהים לעזרת עמו במהפך נִיסִּי של אמונה. אנחנו מתבוננים סביב על העולם ומרגישים לפעמים שקשה להבחין במעורבותו המתמדת של א-לוהים לטובתנו; קשה להסיר מאמא-טבע את המסווה ולחשוף את הנוכחות השמימית שהפיקה, ומפיקה, את המופע הנפלא שלה: כל מערכה, כל סצינה, כל שנייה ביום.

כשמגיע פורים, אנחנו נוטלים חלק פעיל בכל הנאות העולם הזה, כשאנחנו מנסים שוב להבין שהעולם הגשמי שמקיף אותנו, עם כל המקריות-לכאורה שלו, הוא לא יותר מקיר חיצוני המסתיר מאחוריו אינספור ניסים. אנחנו משתכרים בראש ובראשונה כאמצעי לחשוף את האמת, עצמיות נסתרת הנחבאת מתחת לקורות המגן שניסינו להקים. האני האמיתי (בתקווה שרק הצד החיובי שלו) ישתחרר ברגע שהאלכוהול יחלחל פנימה, בו בזמן שהמסכות והתחפושות יסתירו את ההופעה החיצונית שלנו - החלק שלעולם לא יוכל לבטא את המהות הפנימית האמיתית שלנו.

אם פורים מגלה לנו מי באמת עומד מאחורי קלעי בימת העולם, אנחנו חייבים לעצמנו לגלות גם את האדם האמיתי השוכן בתוך הישות החיצונית שלנו. ואת זה אנחנו בהחלט יכולים לקחת איתנו למשך כל השנה.

חזרה לגן עדן

הפיצול הזה של יום כיפורים/פורים נרמז בתחילת חומש בראשית. אדם וחוה משוכנים בגן עדן, מוקפים ביופי שאין דומה לו. לכאורה, ניתנת להם רק מצווה אחת - לא לאכול מעץ הדעת.

עם זאת, לפי דברי מספר מפרשים, הייתה למעשה עוד מצווה: "מכל עץ הגן אכול תאכלו" (בראשית ב, טז). לא רק הענקת רשות – אלא מצווה מעשית, ליהנות מהמעדנים המדהימים שהונחו לפניהם. המצווה הזאת היא המקור לקביעה המעניינת של התלמוד הירושלמי: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו [בעולם ובכל שיש לו להציע] ולא אכל" (קידושין פרק ד הלכה יב, ע"פ ה'משך חכמה').

כפי שכולנו יודעים, אדם וחוה לא הצליחו לקיים את המצווה שלא לאכול מעץ הדעת. אבל הם גם לא קיימו את ההוראה החיובית לאכול מכל שאר עצי הגן, כמצווה מעשית. אפשר אולי לומר שהמתנה היקרה שקיבלנו מא-לוהים – המטבע בן שני הצדדים של יום הכיפורים/פורים - מעניקה לנו את האפשרות לתקן את אותן שתי טעויות חמורות.

ביום הכיפורים אנחנו לומדים כיצד להימנע מאכילה ושתייה, יחד עם עוד הנאות גשמיות אחרות. לַכּול זמן ועת – כפי שאנו לומדים ומשתדלים כמיטב יכולתנו ליישם - ודברים מסוימים נמצאים בהחלט מחוץ לתחום. אנחנו מקדשים את עצמנו להתדמות לאדם הרוחני בגן עדן, ומנסים לתקן את הטעות החמורה של אי ציות למצוות הא-ל. במלים פשוטות, זה הזמן להתעלות ולהתרומם מעל העולם הגשמי הסובב אותנו.

וכעת אנחנו הופכים את המטבע לפורים, יום שמקנה לנו את ההזדמנות לכפר על החטא שבאי קיום המצווה הא-לוהית החיובית - ליהנות מכל שאר העצים הנהדרים. בפורים אנחנו מתכבדים במצוות של אכילת סעודה חגיגית ושתיית יין רב. א-לוהים ברא אותנו בני אדם, בעלי צרכים אנושיים ותאוות אנושיות, אבל הגישה שלנו צריכה להיות - לעשות את הטוב ביותר שביכולתנו להתכבד וליהנות, לאכול ולשתות, משום שגם זה רצון הא-ל. תיהנו מעולמו ומאוצרותיו המהנים; אבל רק אם אתם מבינים ומבחינים מיהו המקור של כל אלה, ושא-לוהים נתן לאדם הגשמי את המתנות האלה, כאמצעים נוספים להתקרב אליו, גם באמצעות העולם הגשמי שברא.