כוחה הנסתר של אסתר המלכה

פורים מסמל את הטוב שבזמנים, שצמח מתוך הגרוע בזמנים.

מעולם לא עמדנו קרוב יותר להכחדה, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. הנהנתנות של התרבות הפרסית הרווחת, הייתה חלק מהאוויר שנשמנו. היא הקהתה את תחושותינו עד כדי כך, שכשהופיע המלך אחשורוש לבוש בבגדי הכהן הגדול, והציג את האוצרות שגנב מבית המקדש בתצוגה מוזיאונית, לא קמה מצידנו כל מחאה.

גם אנחנו הגענו לנקודה שבה היינו יכולים לומר "איזה יופי, ממש מקסים", על מה שפעם היינו בוכים "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". הפכנו קהי-רגש לעצמנו ולאלוקים.

האלוקים הוא דמות נסתרת במגילת אסתר. שמו אינו מוזכר שם כלל. רק מעטים יכלו להבחין בנוכחותו החבויה בזמן שבו התרחשו האירועים באמת.

אחת מאותם מעטים הייתה אסתר. איכשהו, היא ניצלה מאותו קיהיון-חושים.

מבדידות לכוח

בואו נכיר מעט את אסתר, כדי למצוא בעצמנו את הנקודה שתוכל לעזור לנו לראות תמיד – כמוה – מעבר לחזות החיצונית שקוראת לעצמה "מציאות".

אביה של אסתר נפטר כשהיא הייתה עדיין ברחם אמה; אמה נפטרה בלידתה. כך, היא באה לעולם  בלי שייכות לאף אחד.

דודה, מרדכי, שהפך אחר כך למדריכה הרוחני ובסופו של דבר לבעלה, אימץ אותה. המהר"ל מפראג (המאה ה-16) אומר לנו שנסיבות לידתה של אסתר לא היו מקריות. ניכור ובדידות הם כלים כמו כל כלי אחר, והם ניתנים לנו כדי ליהפך להיות מי שאנחנו יכולים וצריכים להיות. דווקא מעומק נקודת הריקנות הזאת, פרח החיבור העמוק של אסתר עם האלוקים.

שורש המלה אסתר הוא ס-ת-ר. שמה מבטא את עצם מהותה – היכולת לחדור מבעד לחומות ההסתר ולהבחין באלוקים גם במקומות שאחרים לא היו מסוגלים.

בכל אחד מאיתנו מצויים חללים. במקום להניח להם להוביל אותנו למרירות, בואו נשתמש בהם בתור סולם.

לעתים קרובות מטעה אותנו טבעו האטוּם של הקשר שלנו עם האלוקים. האל לכאורה לא מגיב כאשר אנחנו סוטים מדרך הישר. שום ברק לא מכה בנו כשאנו בוחרים ברע. בדומה לכך, אנו לא מוצאים את עצמנו פתאום עשירים יותר או בבריאות טובה יותר כשאנו בוחרים בטוב. נראה שהרשעים מצליחים ושהצדיקים חיים עם אותם קשיים כמו כל השאר.

ככה זה נראה, כמובן, אם אנחנו לא מתאמצים לחדור מתחת לפני השטח. אסתר הייתה מומחית בחדירה דרך החומות שסובבות אותנו. זה היה כלי הנשק שהיא רכשה לעצמה בשנות בדידותה וכיסופיה.

אסתר למדה לראות את האלוקים בכל מקום שבו הביטה. היא ראתה בו את אביה היחיד והניחה לשכינתו להנחות ולכוון אותה.

בכל אחד מאיתנו מצויים חללים. במקום להניח להם להוביל אותנו למרירות, בואו נשתמש בהם כמנוף לצמיחה.

כמו הדס

לאסתר היה שם נוסף – הדסה (מתוך הפסוק: "הדסה היא אסתר"). הדס הוא אחד מארבעת המיניםשאנו נוטלים בסוכות. צורתו של האתרוג מסמלת את הלב, הלולב את עמוד השִּׁדרה, הערבה – שפתיים וההדס את העיניים. עיניה של אסתר יכלו לראות את המציאות מבעד למציאות החיצונית.

שמה לא מקרי, אלא תיאר בבירור את תכונותיה החזקות הייחודיות. בואו נתבונן מקרוב בהדס, כדי להבין טוב יותר את אסתר, ובסופו של דבר גם את עצמנו.

עלי ההדס אחידים וירוקים. אילו רציתי לתת לאחד מילדיי שם של צמח הייתי נמשכת יותר לורד, שושנה – או לכל הפחות מרגנית – לפני שהייתי קוראת למישהו הדס או הדסה. הַאֲדָרַת שם ההדס היא כמעט שאיפה לבינוניות אפרורית!

 המהר"ל אומר שהדמות הצנועה הזו מגלמת בתוכה עוצמה פנימית. דמותה של אסתר הייתה כזאת שבה לא היה שום תפקיד למחיצות השטחיות שמקטבות אותנו ומבדילות בינינו. ככל שאנו מתמקדים יותר בזהות החיצונית שלנו (גיל, הופעה, תרבות, דעות) כך אנחנו נפרדים יותר מהאחידות הפנימית שלנו (הצורך באהבה, במשמעות, הכמיהה לצמיחה אמיתית, פחד מדחייה וכאוס פנימי).

קרירות וחום

התלמוד אומר לנו דבר מוזר, שאסתר, כמו ההדס, הייתה "ירקרוקת".

אל תטעו לחשוב שהיא הייתה כמו רובין הוד או קישקשתא. המהות שלה הייתה מיוצגת על ידי הצבע הירוק.

ירוק הוא צבע שמורכב משני צבעי יסוד – כחול וצהוב. כחול מסמל קרירות וצהוב מסמל חום.

אורה הפנימי של אסתר הורכב משני הכוחות גם יחד – להט בוער כשמש עם רכותם הצוננת של המים. משום שהיא פיתחה את טבעה הרוחני באופן כל כך מושלם, היא הייתה מסוגלת להגיע לכל אדם ולהתחבר אליו. ה"ירקרקות" שלה הייתה סמל רוחני לענווה, היענות ורגישות.

כשנצליח לקלף את שכבות ההבל והזוהר, שהם שרידיו המודרניים של ארמון אחשוורוש, נמצא את החלק בתוכנו, אשר – כמו אסתר – יכול לחדור מבעד לכל שריון, אפילו זה של עצמנו.

ואז, נראה את האלוקים במקומות שמעולם לא האמנו שנוכל למצוא אותו בהם – בליבותינו, בלבבותיהם של האחרים ובאירועי היומיום שמעצבים את מארג החיים שלנו.