הם הגיעו מאושוויץ בכמה קבוצות. כל קבוצה מנתה כעשרים איש. הם לא נראו כמו בני אדם כמובן, אלא יותר כשלדים מהלכים. היו להם פנים משולשות עם סנטרים מחודדים ולחיים שקועות. אפילו השפתיים התכווצו לכדי קווים כחולים דקים. התו היחידי שבלט בפניהם היו העיניים: הן היו גדולות והיה בהן זוהר מוזר, כמעט בוהק. הם כונו, בסלנג של מחנות הריכוז, "מוזלמנים". לרוב, היה זה השלב האחרון לפני המוות.
הם דיברו אידיש במבטא שנשמע לנו, יהודי ליטא, מוזר. הם אמרו לנו שהם הגיעו מגטו לודז' והיו באושוויץ, לפני שנשלחו למחנה שלנו. המחנה שלנו נקרא "המחנה החיצוני מספר עשר של דכאו" והוא נמצא ליד העיר הציורית אוטינג, בסמוך לאגם אמרסי. הוא שכן במרכזו של יער קטן, מוקף בכרי דשא ירוקים ונוף יפהפה.
אני זוכר שביום שהובאנו לשם חשבתי: "איך יכול לקרות לנו משהו רע בתוך כל היופי הזה?" מהר מאוד גיליתי שהיופי היה אך ורק בנוף. הגרמנים שהיו אחראים עלינו היו רוצחים סדיסטים. אנשי לודז' נפלו באותו פח. אחרי אושוויץ, המחנה שלנו נראה להם כמו גן עדן. רובם נפטרו זמן קצר לאחר הגיעם מעבודה קשה, מכות והרעבה. אך הם העדיפו למות כאן מאשר בתאי הגז של אושוויץ.
הם היו אלה שסיפרו לנו דברים שלא יאומנו, על תאי הגז והמשרפות של אושוויץ, בהם הומתו אלפי אנשים מדי יום. כמה מהם סיפרו לנו, שהם עמדו עירומים לפני תאי הגז, כשהורו להם לפתע להתלבש ושלחו אותם למחנה שלנו. לגרמנים היה בוודאי צורך נואש בעובדים, אם הם שלחו שלדים מהלכים אלה לכאן, לדרום גרמניה, כל הדרך מפולין הרחוקה.
"רבי חיים"
רק מעטים מהם נותרו בחיים בסביבות מאי 1945. אחד מהם נודע בכינויו "רבי חיים". לא גילינו מעולם אם הוא היה באמת רב, אך הוא תמיד נטל את ידיו ואמר ברכה לפני האוכל. הוא ידע את התאריכים בלוח העברי וידע את כל התפילות בעל פה. מפעם לפעם, כשהגרמנים לא השגיחו, הוא היה מזמין אותנו לתפילת ערבית.
הוא סיפר לי באחד הימים, שאם ישרוד, יתחתן ויביא לעולם לפחות תריסר ילדים.
הקאפו היהודי, בורגין, שמע עליו וניסה לסדר לו עבודות קלות. רוב האנשים מתו כשהוטל עליהם לשאת שקי מלט במשקל 50 ק"ג או לעבוד בעבודות פרך אחרות. הוא לא היה שורד יום אחד בעבודה כזו. הוא סיפר לי באחד הימים, שאם ישרוד, יתחתן ויביא לעולם לפחות תריסר ילדים.
בערך באמצע מרס, קיבלנו יום חופש. זה היה יום ראשון. המחנה היה מכוסה שלג, אבל פה ושם נראו כבר סימני אביב. שמענו שמועות מעורפלות על חדירת האמריקאים לגרמניה ושביב של תקווה ניעור בליבנו.
"המן לגרדום!"
לאחר ארוחת הבוקר, שכללה פרוסת לחם אחת עבשה, חתיכת מרגרינה זעירה ומים חומים שכונו "תחליף קפה", חזרנו לצריפים לישון עוד מעט. לפתע שמנו לב ש"רבי חיים" עומד בשלג וצועק: "המן לגרדום! המן לגרדום!" על ראשו היה כתר נייר חום שנעשה מִשָק מלט ועל גופו עטה שמיכה שעליה הדביק גזירי כוכבים מאותו שק עצמו.
קפאנו על עומדנו לפני המעמד המוזר ולא האמנו למראה עינינו. הוא רקד ריקוד מוזר בשלג ושר: "אני אחשוורוש, אחשוורוש, מלך הפָרסים". ואז נעמד, התיישר, זקר את סנטרו כנגד השמיים והושיט את ידו לפנים בתנוחה קיסרית: "המן לגרדום! המן לגרדום! וכשאני אומר 'המן לגרדום' כולנו יודעים על איזה המן אנחנו מדברים!"
היינו בטוחים שהוא יצא מדעתו, כפי שקרה לכה רבים מאתנו בזמנים איומים אלה.
היינו בטוחים שהוא יצא מדעתו, כפי שקרה לכה רבים מאתנו בזמנים איומים אלה. כחמישים מאיתנו עמדו פעורי פה אל מול הרבי, כשאמר: "יידן, ווס איז מי אייך?" "יהודים, מה קורה לכם?" היום פורים, בואו נעלה פורים שפיל [מחזה לפורים]"!
ואז קלטתי, שפעם, בבית, לפני "מיליון שנה", בתקופה זו ממש, היו הילדים מתחפשים לכבוד פורים, משחקים ואוכלים אוזני המן. "הרבי" זכר את התאריך המדויק לפי לוח השנה העברי. אנחנו בקושי ידענו איזה יום היום.
חיים חילק את התפקידים בין הצופים: אסתר המלכה, מרדכי, ושתי והמן. היה לי הכבוד לקבל את תפקיד מרדכי ובסופו של דבר, כולנו רקדנו בשלג. כך העלינו "פורים שפיל" בדכאו.
משלוח מנות משמיים
הסיפור לא הסתיים כאן. "הרבי" הבטיח לנו שנקבל היום גם משלוח מנות, מה שנראה לנו בלתי סביר בעליל. אך בדרך נס, באותו יום אחר הצהריים, הגיעה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי למחנה. זו היתה הפעם הראשונה, שהם טרחו לעשות משהו בעניינינו. בכל זאת, קיבלנו אותם בזרועות פתוחות, משום שהם הביאו לנו את ה"משלוח מנות" ש"הרבי" הבטיח.
כל אחד מאתנו קיבל חבילה, שכללה: פחית חלב מרוכז וממותק, טבלת שוקולד קטנה, קופסה של קוביות סוכר וחפיסת סיגריות. היה זה בלתי אפשרי לתאר את שמחתנו! הנה אנו כאן, גוועים ברעב ולפתע פתאום, בפורים, אנו מקבלים מתנות משמיים! מאז, מעולם לא פקפקנו ב"רבי".
תחזיתו התגשמה במלואה! חודשיים לאחר מכן הובל המן/ היטלר אל הגרדום, וירה בעצמו.
תחזיתו התגשמה במלואה! חודשיים לאחר מכן הובל המן/היטלר אל הגרדום, וירה בעצמו בברלין ואילו אנו, שנותרנו בחיים, ניצלנו בידי הצבא האמריקאי בשני למאי, 1945.
איבדתי כל קשר עם "רבי חיים" בצעדת המוות שלנו מדכאו לטירול, אך אני מקווה, שהוא ניצל ושאכן הביא לעולם ילדים רבים, כפי שרצה.
אני תמיד זוכר אותו כשפורים מתקרב, בזכות ה"פורים שפיל" הבלתי נשכח בדכאו.
(17) יוסף דרור, 5/5/2015 18:01
מרגש עד דמעות
זה פשוט מפעים! לא יאומן כי יסופר חבל מאד שכבר אין היום הרבה אנשים שזוכרים על גופם את השואה האיומה עוד מעט לא ישאר מישהו שחווה את השואה ונדע עליה רק מהסיפורים שסיפרו לנו הורינו או סבינו זה חייב להיות מתועד כל סיפור כזה הוא נכס יקר לגילוי מסירות הנפש של אנשי השואה זה חזק מאד מפעים ומרגש עד דמעות.
(16) מיכל, 28/2/2012 09:21
מרגש מאוד
מרגש, מה עם ישראל עבר ועובר לאורך כל הדורות- וכוחו של לוח השנה העברי.
(15) קורט-טוביה סגל, 1/4/2010 14:40
משלוח מנות של הצלב האדום
לגרשוני - הדמעות זלגו מעיננו, לי ולבתי , כאשר קראנו את סיפורך. ותגובה לפורים שפיל בדכאו - כמו שרבי חיים הבטיח משלוח מנות לאסירים, גם אני במחנה לנדסברג, זכיתי בחבילה של הצלב האדום וזה קרה בדיוק אחרי שסיימתי את מחלת הטיפוס.
(14) אנונימי, 2/3/2010 21:17
הסיפור ריגש אותי מאוד
סיפורי התעלות הנפש על החומר מרגשת אותי. אני מעריכה מאוד את אותם אנשים שיכלו להתעלות מעל הקושי ולמצוא את התקווה.
(13) עדנה, 22/2/2010 09:22
הארוע שעליו מסופר מרגש מאוד, גם אני, כמו חלק מהמגיבים דור שני לניצולי השואה. הלקח שאני שאני לוקחת מהסיפור הזה הוא השמחה, חובת השמחה בכל מצב והכח שיש לשמחה אמיתית לחולל שינוי אפילו במקום קשה ואפל ביותר. חג שמח
(12) מיכל, 22/2/2010 08:51
מרתק
איש חזק, אמונה חזקה למרות כל הסבל שעבר, בע"ה שנזכה לגאולה קרובה במהרה בימינו אמן!
(11) ג.ד., 2/3/2008 11:16
אשריכם ישראל
האמונה ותקווה בהקב"ה והאחיזה במסורת ישראל - זה המחזיק את עם ישראל לנצח.
פורים שמח
(10) אריאל, 16/4/2007 07:29
למר יצחק גרשוני
סבתא שלי ז"ל- באה מ'דונאסערדאהעי' גם היא. ובעלה- סבא שלי ז"ל- השתחרר גם הוא ממאטהאוזן. (אם אתה מעוני'ין לבדוק- האימי'יל שמור במערכת).
(9) אנונימי, 1/3/2007 13:13
עם הנצח
סיפור מדהים ומצמרר.עמ"י, עם הנצח, עם גדול.את גופו אפשר לדכא וליטול אך לא את רוחו ונשמתו.
(8) יצחק גרשוני, 15/2/2007 09:26
פורים שפיל בדאכאו
בס"ד ובשע"ט התחלנו כבר ללמוד את מסכת מגילה. יורשה לי להביא לכם סיפור מתקופת השואה, אשר יש לזה איזה קשר למסכת מגילה:-
במחנה החולים של מאוטהאוזן, בחורף התש"ה, הייתי בתקופה מסויימת בשכנותו של הר"ר פנחס, בן הר"ר הלל וויינברגר הראב"ד של קהילת דונאסערדאהעי בסלובקיה. בוקר אחד אמר לי ר' פנחס "פורים היום" ומתחיל לקרוא בע"פ קטעים ממגילת אסתר. אח"כ כשהביאו את מנת הנוזל העכור שנקרא מרק, אמר לי שוב ר' פנחס "היום פורים" ומושיט לי כף מרק ואמר "זה משלוח מנות שלי" אמרתי לו מה אני יכול לתת לך משלוח מנות, אז אמר לי ר' פנחס "אם אתה רוצה תן לי כף מרק משלך". לא הבנתי אז מה ההגיון בהחלפת כפות המרק, אבל עשיתי כפי שאמר לי ר' פנחס. לפני שנים מספר בשיעור הדף היומי של הרב יהושע כהן שליט"א ולפני 5 שנים בכולל של הגמלאים כאן בקרני שומרון למדנו את מסכת מגילה ושם בדף ז עמוד ב למדנו "אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין מחלפין סעודתייהו להדדי" כדי לקיים מצוות משלוח מנות. כשלמדנו את זה נזכרתי בר' פנחס וויינברגר שכנראה זכר את הגמרא הזאת בפורים התש"ה במאוטהאוזן ולכן הציע לי להתחלף בכפות המרק. כעבור ימים מספר הפרידו בינינו ולא ראיתי את ר' פנחס רק כעבור כמעט שנה, בחורף התש"ו כשלמדתי בישיבת ויז'ניץ בגרויסווארדיין ביקר ר' פנחס באחת השבתות בישיבה, ניגשתי אליו והזכרתי לו כי היינו יחד במאוטהאוזן והוא שמח לראות אותי.
בהוקרה ובברכה
יצחק גרשוני
(7) לאה חייקה, 5/6/2006 02:26
היי לכותב
שם אימי מליטא היה ינטה בורגין האם יכול להיות שיש קשר בנייהם?
(6) חגית, 24/3/2005 01:46
מאמר מדהים. אני קוראת אותו ביום תענית אסתר וזה נותן לי כח.
(5) פז כהן, 19/3/2005 11:25
לזכור ולא לשכוח
טוב שהסיפור המדהים והמצמרר הזה מתועד !
(4) חי, 14/11/2004 03:25
חבל שהטלר לא עונה ונשרף חי בתנור לפני שהתפגר
מוות קל מידי היה לארכי רוצחים ולסדיסטים, אם בכלל. צריך להאשים את ממשלות גרמניה, אוסטריה ומדינות דרום אמריקה שלא שפטו למוות את הרוצחים ונתנו להם מיקלט. לא מלאנו את צוואתם של אחינו ואחיותינו המושמדים, שלפני מותם, ציוו:
נ ק מ ה !!!
(3) מיה, 3/3/2004 03:43
מצמרר!!!!!
(2) מיה, 3/3/2004 03:42
מצמרר!!!!!!!!
(1) יעל, 1/3/2004 07:51
איזה סיפור מרגש!
יהי רצון שלעולם לא נשכח את ה"המן" שבקרבנו, שכן בכל דור יש לנו המן אחד כזה ולצערי , בדור זה, אין אנו מטיבים לראותו.
תמיד מרגש לראות את תעצומות הנפש של העם שלנו. לא לשוא הוא העם הנבחר. עם סגולה!