הם הגיעו מאושוויץ בכמה קבוצות. כל קבוצה מנתה כעשרים איש. הם לא נראו כמו בני אדם כמובן, אלא יותר כשלדים מהלכים. היו להם פנים משולשות עם סנטרים מחודדים ולחיים שקועות. אפילו השפתיים התכווצו לכדי קווים כחולים דקים. התו היחידי שבלט בפניהם היו העיניים: הן היו גדולות והיה בהן זוהר מוזר, כמעט בוהק. הם כונו, בסלנג של מחנות הריכוז, "מוזלמנים". לרוב, היה זה השלב האחרון לפני המוות.

הם דיברו אידיש במבטא שנשמע לנו, יהודי ליטא, מוזר. הם אמרו לנו שהם הגיעו מגטו לודז' והיו באושוויץ, לפני שנשלחו למחנה שלנו. המחנה שלנו נקרא "המחנה החיצוני מספר עשר של דכאו" והוא נמצא ליד העיר הציורית אוטינג, בסמוך לאגם אמרסי. הוא שכן במרכזו של יער קטן, מוקף בכרי דשא ירוקים ונוף יפהפה.

אני זוכר שביום שהובאנו לשם חשבתי: "איך יכול לקרות לנו משהו רע בתוך כל היופי הזה?" מהר מאוד גיליתי שהיופי היה אך ורק בנוף. הגרמנים שהיו אחראים עלינו היו רוצחים סדיסטים. אנשי לודז' נפלו באותו פח. אחרי אושוויץ, המחנה שלנו נראה להם כמו גן עדן. רובם נפטרו זמן קצר לאחר הגיעם מעבודה קשה, מכות והרעבה. אך הם העדיפו למות כאן מאשר בתאי הגז של אושוויץ.

הם היו אלה שסיפרו לנו דברים שלא יאומנו, על תאי הגז והמשרפות של אושוויץ, בהם הומתו אלפי אנשים מדי יום. כמה מהם סיפרו לנו, שהם עמדו עירומים לפני תאי הגז, כשהורו להם לפתע להתלבש ושלחו אותם למחנה שלנו. לגרמנים היה בוודאי צורך נואש בעובדים, אם הם שלחו שלדים מהלכים אלה לכאן, לדרום גרמניה, כל הדרך מפולין הרחוקה.

"רבי חיים"

רק מעטים מהם נותרו בחיים בסביבות מאי 1945. אחד מהם נודע בכינויו "רבי חיים". לא גילינו מעולם אם הוא היה באמת רב, אך הוא תמיד נטל את ידיו ואמר ברכה לפני האוכל. הוא ידע את התאריכים בלוח העברי וידע את כל התפילות בעל פה. מפעם לפעם, כשהגרמנים לא השגיחו, הוא היה מזמין אותנו לתפילת ערבית.

הוא סיפר לי באחד הימים, שאם ישרוד, יתחתן ויביא לעולם לפחות תריסר ילדים.

הקאפו היהודי, בורגין, שמע עליו וניסה לסדר לו עבודות קלות. רוב האנשים מתו כשהוטל עליהם לשאת שקי מלט במשקל 50 ק"ג או לעבוד בעבודות פרך אחרות. הוא לא היה שורד יום אחד בעבודה כזו. הוא סיפר לי באחד הימים, שאם ישרוד, יתחתן ויביא לעולם לפחות תריסר ילדים.

בערך באמצע מרס, קיבלנו יום חופש. זה היה יום ראשון. המחנה היה מכוסה שלג, אבל פה ושם נראו כבר סימני אביב. שמענו שמועות מעורפלות על חדירת האמריקאים לגרמניה ושביב של תקווה ניעור בליבנו.

"המן לגרדום!"

לאחר ארוחת הבוקר, שכללה פרוסת לחם אחת עבשה, חתיכת מרגרינה זעירה ומים חומים שכונו "תחליף קפה", חזרנו לצריפים לישון עוד מעט. לפתע שמנו לב ש"רבי חיים" עומד בשלג וצועק: "המן לגרדום! המן לגרדום!" על ראשו היה כתר נייר חום שנעשה מִשָק מלט ועל גופו עטה שמיכה שעליה הדביק גזירי כוכבים מאותו שק עצמו.

קפאנו על עומדנו לפני המעמד המוזר ולא האמנו למראה עינינו. הוא רקד ריקוד מוזר בשלג ושר: "אני אחשוורוש, אחשוורוש, מלך הפָרסים". ואז נעמד, התיישר, זקר את סנטרו כנגד השמיים והושיט את ידו לפנים בתנוחה קיסרית: "המן לגרדום! המן לגרדום! וכשאני אומר 'המן לגרדום' כולנו יודעים על איזה המן אנחנו מדברים!"

היינו בטוחים שהוא יצא מדעתו, כפי שקרה לכה רבים מאתנו בזמנים איומים אלה.

היינו בטוחים שהוא יצא מדעתו, כפי שקרה לכה רבים מאתנו בזמנים איומים אלה. כחמישים מאיתנו עמדו פעורי פה אל מול הרבי, כשאמר: "יידן, ווס איז מי אייך?" "יהודים, מה קורה לכם?" היום פורים, בואו נעלה פורים שפיל [מחזה לפורים]"!

ואז קלטתי, שפעם, בבית, לפני "מיליון שנה", בתקופה זו ממש, היו הילדים מתחפשים לכבוד פורים, משחקים ואוכלים אוזני המן. "הרבי" זכר את התאריך המדויק לפי לוח השנה העברי. אנחנו בקושי ידענו איזה יום היום.

חיים חילק את התפקידים בין הצופים: אסתר המלכה, מרדכי, ושתי והמן. היה לי הכבוד לקבל את תפקיד מרדכי ובסופו של דבר, כולנו רקדנו בשלג. כך העלינו "פורים שפיל" בדכאו.

משלוח מנות משמיים

הסיפור לא הסתיים כאן. "הרבי" הבטיח לנו שנקבל היום גם משלוח מנות, מה שנראה לנו בלתי סביר בעליל. אך בדרך נס, באותו יום אחר הצהריים, הגיעה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי למחנה. זו היתה הפעם הראשונה, שהם טרחו לעשות משהו בעניינינו. בכל זאת, קיבלנו אותם בזרועות פתוחות, משום שהם הביאו לנו את ה"משלוח מנות" ש"הרבי" הבטיח.

כל אחד מאתנו קיבל חבילה, שכללה: פחית חלב מרוכז וממותק, טבלת שוקולד קטנה, קופסה של קוביות סוכר וחפיסת סיגריות. היה זה בלתי אפשרי לתאר את שמחתנו! הנה אנו כאן, גוועים ברעב ולפתע פתאום, בפורים, אנו מקבלים מתנות משמיים! מאז, מעולם לא פקפקנו ב"רבי".

תחזיתו התגשמה במלואה! חודשיים לאחר מכן הובל המן/ היטלר אל הגרדום, וירה בעצמו.

תחזיתו התגשמה במלואה! חודשיים לאחר מכן הובל המן/היטלר אל הגרדום, וירה בעצמו בברלין ואילו אנו, שנותרנו בחיים, ניצלנו בידי הצבא האמריקאי בשני למאי, 1945.

איבדתי כל קשר עם "רבי חיים" בצעדת המוות שלנו מדכאו לטירול, אך אני מקווה, שהוא ניצל ושאכן הביא לעולם ילדים רבים, כפי שרצה.

אני תמיד זוכר אותו כשפורים מתקרב, בזכות ה"פורים שפיל" הבלתי נשכח בדכאו.