רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

רוחניות

פורים בעמק הבכא

ח׳ באדר ה׳תשס״ז ח׳ באדר ה׳תשס״ז 26/02/2007 | מאת Tzvi

לרגע קט, נשכחה המציאות האיומה של מחנה המוות. כל הרעב והסבל נמוגו.

כולנו ישבנו באדישות על הדרגשים, בציפייה לרגע השיא היומי במחנה מוות, מספר ארבע בדכאו – חלוקת מנת הלחם הזעומה. היה זה החודש השביעי שלי במחנה הריכוז.

"אתם יודעים שמחר פורים?" שאלתי את אחי לסבל, כשאני מנסה להסיח את דעתם ואת דעתי מהמחשבות המייסרות ומתחושת הרעב המנקרת.

"איך אתה יודע?"

"חלמת חלום?"

"איפה מצאת לוח שנה?"

"עדיין קפוא בחוץ, פורים בטח צריך לצאת בחודש הבא."

"לא, לא!" מחו אחרים, "שרוליק לא טועה בדברים כאלה! אנחנו מכירים אותו עוד מלפני המלחמה, ומבטיחים לכם שיש לו זיכרון טוב."

"חסידים שוטים!" רטנו אחרים. "כבר אין לכם למה לדאוג חוץ מ"מתי יוצא פורים השנה?" מה ההבדל כאן בין פורים לפסח, או בין ראש השנה ליום הכיפורים – האם זה לא בכל מקרה צום תשעה באב?"

רעב, ייאוש ומחלות

הויכוח התלהט בין המוזלמנים שבבלוק – שמונים השלדים החיים, הדחוסים יחד בתוך צריף הקבור למחצה בקרקע, מעין קבר עץ מצמיח עשבים.

הייתה זו שעה של טרם שקיעה. כל תושבי הבלוק שהפך כעת למרפאה, שכבו במתח על הדרגשים – לוחות עץ המכוסים בשכבת קש דקה – ועיניהם נעוצות בוילון. וילון שהפריד בין החלק בו שכבנו אנו, לבין חלקו המרווח של זקן הבלוק.

לפתע, כבמטה קסם, שתיקה עטפה את החדר. הוילון נפתח ו"זקן הבלוק" עמד שם עם המטען המלהיב של מנות הלחם שלנו. כבר חלפו 24 שעות בקירוב מהמנה הקודמת. כל אסיר, בקבלו את מנתו, אמד אותה ללא מלים במבטו והשווה לזו של שכנו, כשכל אחד משוכנע שחברו קיבל מנה גדולה יותר. בין רגע הפכו ידידים טובים למתחרים קנאים, וכל ההנאה מהלחם התקלקלה. המנות הזעומות נבלעו במהירות על ידי האומללים הגוועים, אך הבטן נשארה ריקה כמקודם, והידיעה שניאלץ לחכות עוד יממה שלמה עד לחתיכת הלחם הבאה, הפכה את הרעב המכרסם לבלתי נסבל עוד יותר.

מכיוון שהייתי לאחר התקף קשה של טיפוס וכמה ימים של חום גבוה, צנחתי על הדרגש ונרדמתי מייד.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר, הרגשתי מסוחרר. הראש שלי היה כבד כמו עופרת. לא הייתי מסוגל לחשוב על כלום, חוץ מעל הצורך לאכול. התחלתי לחשב כמה זמן נותר עד לצהריים, שאז נקבל את "המרק החם" – נוזל פושר ובלתי מזוהה, שבדרך כלל צפה בו חתיכת תפוח אדמה.

שכבתי קרוב לייאוש, כשראשי מונח על לוח העץ והתחלתי להעלות זיכרונות מהעבר.

שכבתי קרוב לייאוש, כשראשי מונח על לוח העץ והתחלתי להעלות זיכרונות מהעבר. על חיי עם הורי ושתי אחיותי גיטל ומירל... איך נהגתי ללמוד בבית המדרש של חסידי גור. בעיקר זכרתי את הסבא שלי, רבי הרשל, שאהב אותי מאוד והיה לוקח אותי, את נכדו היחיד, בכל פעם בה נסע לרבי מגור. החייתי את זכר פניו של המנהיג החסידי, עיניו שופעות החוכמה והאהבה, שהיו סוקרות את מעמקי נפשי.

האם אי פעם אזכה, להצטופף שוב בין קהל החסידים המתכנס מסביב לרבי, וללמוד ממנו איך להיות חסיד וירא א-לוהים?

"זמן להתפלל שרוליק."

קולו של חברי ניער אותי מהחלומות בהקיץ. הזיכרונות הנעימים נמוגו ושוב מצאתי את עצמי במעמקי השאול.

המום למחצה, התרוממתי ואמרתי, "כן, כמובן. בואו ניטול ידיים ונתפלל."

ואז קלטתי.

"אבל היום פורים!" קראתי. "אנחנו צריכים לארגן מניין – אולי אפילו נזכור כמה קטעים ממגילת אסתר!"

"ויבקש המן להשמיד את כל היהודים..."

פתאום שכחתי מהכאב, מהסבל ומנקיפות הרעב. אספתי את שרידי האנרגיה שהיו בי, הלכתי לרחוץ את ידי ופני וחיפשתי אנשים נוספים כדי להשלים מניין. אולי, חשבתי, אמצא מישהו שיוכל לזכור עוד כמה פסוקים מהמגילה, כדי שנוכל למלא אחר ההלכה היהודית שנמסרה לנו מדור לדור.

ואז, אולי על מנת להראות, שהבורא עולם חפץ במצוות שהיהודים מקיימים בלב שלם, התרחש נס קטן: עותק של חומש שמות, בצירוף מגילת אסתר השלמה, התגלה על ידי ידידי איצ'ה פרלמן, חבר בכיתת הקבורה של המחנה.

התרוממות הרוח שחשנו בלתי ניתנת לתיאור! כזאת מציאה נפלאה! זה בוודאי אות לכך שתפילותינו התקבלו בשמים ושהשחרור עומד להגיע. ההתרגשות שלנו נסקה לגבהים. מי זכר את הרעב, את הקור, את הלכלוך וההשפלה? אף אחד לא הקדיש מחשבה לסכנות הכרוכות בארגון המניין ובקריאת המגילה, או לאפשרות שהגרמנים או הקאפו יחליטו לבקר בצריף שלנו. אפילו החברים הלא דתיים, שרק אתמול לעגו ל"חסידים השוטים", התמלאו בהתרגשות לקראת האירוע המיוחד.

"מי יקרא את המגילה?" מישהו שאל.

מצאתי את עצמי יושב על מצע העץ שלי, לבוש במדי המחנה, מגבת כרוכה על ראשי במקום כיפה.

הפור, נפל עלי, מכיוון שמאז שנכלאתי בגטו, הפכתי לקורא מיומן בכתבי הקודש. בתוך רגעים, מתנדבים הצליחו למצוא בשבילי כמה בגדים, מכיוון, שכמו שאר שוכני חדר החולים, לא היה עלי דבר, להוציא שמיכה לכסות בה את מערומי. וכך, מצאתי את עצמי יושב על מצע העץ שלי, לבוש במדי המחנה, מגבת כרוכה על ראשי במקום כיפה, וקורא בכוחותיי האחרונים: "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים..."

כשקראתי בקול על נפילתו של המן, וש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", ניצוץ התקווה הטמון במעמקי ליבו של כל יהודי ניצת לאור גדול. "ריבונו של עולם!" ידעתי שכל אחד מאיתנו חושב, "עשה ניסים ונפלאות גם לנו, כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה!"

כשסיימתי, כולם הריעו. לרגע קצר, נשכחה המציאות האיומה של מחנה המוות של האס אס. כל הרעב והסבל נמוגו. לאחר שניצלתי את כל כוחותיי לקריאת המגילה, ישבתי חסר נשימה, אבל כשנשמתי מתרוננת.

"ונהפוך הוא!"

"אפילו זקן הבלוק, שתמיד הסתובב בינינו ביהירות ובפנים זועפות, הרשה לחיוך לעלות על שפתיו כשנכנס לצריף ביום זה, והושיט לנו את המרק, בלי לצעוק או לקלל אף אחד. נראה שהקנאה התמידית בינינו הפכה פתאום לנדיבות. במקום להתלונן שמישהו אחר קיבל יותר תפוחי אדמה, שמעתי מלים כמו: "תנו לשרוליק מנה גדולה יותר של מרק היום!"

מישהו החליט לוותר על חתיכת לחם קטנה ששמר מאתמול והציע אותה לחבריו.

במקום לחלום על העבר או לקונן על ההווה, התחלנו לחלום על העתיד, לקוות שבקרוב השטן הגרמני יראה במפלתו, ושיגיע קץ לסבל היהודי. וכמו נהר העולה על גדותיו, אווירת החג וחזון השחרור פרצו מתוך הלבבות השבורים של שוכני המחנה. מה שהביא לעוד פעולות הרואיות בעקבות קריאת המגילה. מישהו החליט לוותר על חתיכת לחם קטנה ששמר מאתמול והציע אותה לחבריו. אדם אחר תרם מתנה של חתיכת תפוח אדמה, ושתי מנות אלה, שרק אתמול היו יכולות לגרום לקנאה ולשנאה בין חברים, הפכו כעת לאמצעים בהם יכלו הדיירים לקיים את מצות הפורים "ומשלוח מנות איש לרעהו".

משלוח המנות היקר הועבר מאחד לשני, עד שלבסוף הגיע אלי. כולם החליטו שאני צריך להשאיר אותו אצלי כפיצוי על המאמץ שבקריאת המגילה.

חשבתי לעצמי, "א-לוהים הטוב! הבט בבני עמך הנפלאים, שבין רגע יכולים לרומם את עצמם מדרגה של חיות פרא המוכנות לקרוע זו את זו, לדרגה של אדם אמיץ..."

בהתרגשות רבה פניתי אל כל הנוכחים: "יהודים יקרים!" אמרתי. "אחים לסבל! אני לא ראוי לכבוד שאתם נותנים לי. בואו נתפלל כולנו: לשנה הבאה בירושלים!"

*מובא ברשות מתוך "מקורות עם אחד"

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן