רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פניו המשותקות של בעלי

י״ג באדר ה׳תשע״ח י״ג באדר ה׳תשע״ח 28/02/2018 | מאת איב לוי

בעלי נראה נורא. נחרדתי. אבל הוא פשוט המשיך בלי שום מבוכה, עסקים כרגיל.

לפני כמה שנים אלוקים העמיד אותי במבחן.

ערב קר אחד בחודש פברואר, בעלי גדי ואני חגגנו בחתונה של חברים קרובים. חזרנו הביתה עייפים אך מאושרים. בעלי התלונן על כאב אוזניים באותו יום ואפילו ביקש מרופא שהיה בחתונה להציץ באוזן שלו. לא היה הרבה מה לעשות עבורו ובסופו של דבר הוא נרדם.

למחרת בבוקר התעוררתי והתחלתי לארגן את הילדים לבית הספר, להכין להם כריכים ולהתעסק בכל המשימות הרגילות והלחוצות של הבוקר. שמתי לב שבעלי עדיין במיטה. זה היה יוצא דופן. הוא בדרך כלל קם מוקדם כדי ללכת לבית הכנסת. ניסיתי להעיר אותו בעדינות ואז חזרתי כדי לעזור לילדים להתכונן לבית הספר.

"חווה, אני לא יכול לעצום את העין. אני לא יכול להזיז את הפנים... אני לא יכול לחייך".

ואז שמעתי אותו קורא לי. "חווה, משהו מוזר קורה לי... אני לא יכול לעצום את העין. אני לא יכול להזיז את הפנים... אני לא יכול לחייך".

בעלי ישב במיטה, מנסה להעוות את פניו, אולם רק במחצית פניו הייתה תנועה כלשהי. אחרי חיפוש מהיר בגוגל, הגענו למסקנה שמה שיש לו נקרא פציאליס, סוג של שיתוק פנים שגורם לחוסר יכולת לשלוט בשרירי הפנים בצד אחד – הצד שנפגע. לעיתים קרובות לא ניתן לעצום את העין. קראנו ש- 10% מהאנשים עם פציאליס אינם מחלימים לחלוטין.

עיניו של גדי היו אדומות ודמעו מהיובש. פניו נראו מפחידות. הוא ניסה לחייך, להראות לי שהכל יהיה בסדר, אבל פרצתי בבכי. הייתי בהלם. חיכיתי שהוא פשוט ייצא מזה, אבל זה לא קרה. הוא לא היה מסוגל. התחננתי בפניו שיחזור חזרה למיטה וינוח.

באותה תקופה הוא היה נתון בלחץ רב וקראנו שפציאליס מתפרץ פעמים רבות כתוצאה מלחץ. רציתי לקבוע פגישה עם הרופא שלו. הוא נשאר במיטה ואני יצאתי להביא את הילדים לבית הספר ולהמשיך את היום שלי. כמה שעות לאחר מכן הוא נכנס למשרד במרכז הקהילתי המקומי כדי להכין את השיעור שלו. כשראיתי אותו, קפצתי ממקומי.

הוא נראה היה נורא! נחרדתי למחשבה שאנשים יראו אותו כך, נחרדתי בשבילו ובשבילי. רציתי שהוא יסתתר עד שהכל יחזור לקדמותו. "אולי כדאי שתחבוש שקית נייר חומה על הראש", אמרתי בחצי צחוק. אבל גדי לא היה נבוך. הוא פשוט רצה להמשיך בחייו כרגיל.

ביום המחרת גדי תכנן להעביר שיעור לקבוצת נשים שהן חברותיי. הרגשתי מאוד לא נוח. הוא שם רטייה של פיראט על עינו השמאלית והיא כל הזמן נפלה. אמרתי לו שהוא יכול לצאת לחופשה. הוא התעקש ללמד כאילו הכל בסדר. הוא היה צריך להחזיק מחצית מפניו כדי לא לבלוע את המילים שלו. ישבתי בסלון של חברתי וניסיתי לעצור בעד הדמעות. כל הנשים בשיעור שלחו אליי מבטים מלאי רחמים. אולם גדי בשלו והמשיך להעביר את השיעור במלואו.

ישבתי שם והרגשתי אומללה לחלוטין בגלל מראהו של בעלי. ולמרות זאת, הרגשתי גם מאוד גאה בו שהוא מסרב להיכנע לחולי ואינו מאפשר לשום דבר לשבור אותו. הייתי ברכבת הרים רגשית, מלאת עצב והערכה בו זמנית.

הדבר נמשך כשישה שבועות ארוכים. הרופאים – וביקרנו אצל לא מעט מהם - אמרו שבלתי אפשרי לדעת כמה זמן יימשכו הסימפטומים. הם היו מלאי תקווה שהוא יחלים, אולם זה ייקח זמן. הוא היה חלש מאוד ונזקק למנוחה רבה. הוא לקח סטרואידים והלך לדיקור סיני. מאתגר ככל שהיה המצב עבורו, אני הייתי זו שבכיתי כל כך הרבה באותם שבועות. הייתי מפורקת לחלוטין!

#למרות שבעלי נראה "מכוער" מבחוץ, הוא עדיין היה יפה, נדיב ועדין מבפנים.

הילדים שלנו בקושי שמו לב לשינוי. הם אהבו את אבא שלהם בדיוק באותה מידה. הם לא פחדו או נגעלו מהמראה שלו. הם התכרבלו קרוב אליו ורצו להיות בקרבתו בדיוק כמו תמיד. למרות שבעלי נראה "מכוער" מבחוץ, הוא עדיין היה יפה, נדיב ועדין מבפנים.

להסתתר מאחורי המסכה

פורים התקרב וניסיתי להשקיע את זמני בהכנות. התבדחנו על כך שנתחפש לפיראטים ונחבוש רטיות שחורות, בדיוק כמו הרטייה שיש לאבא על העין שלו. כמשפחה החלטנו להתחפש למפלצות. ביתנו היה מלא צחוק שעזר מאוד להקל על המתח שלי.

הדברים החלו להשתפר. הרגשתי שהכל יסתדר. מתחת לאותה "מסכה" הוא עדיין היה בעלי היפה, גדי. התחלתי להתעלם מהמבטים שאנשים לטשו בנו ברחוב. לא היה אכפת לי להיראות איתו בציבור. שהעולם יראה איזה אדם יפה הוא, לא בגלל ההופעה החיצונית שלו, אלא בגלל הפנימיות שלו. לאט אבל בטוח, הפנים של גדי החלו להשתפר.

ידעתי שאלוקים העמיד אותי במבחן הזה כדי לצמוח. כשראיתי את ה"מסכה" של בעלי הדבר אפשר לי להעריך את היופי הפנימי שלו - את המהות האמיתית שלו – אפילו יותר. אני עצמי הסתתרתי מאחורי כל כך הרבה מסכות. היה עליי להסירן. המסכה העיקרית שלי הייתה פרפקציוניזם. וואו, זו חתיכת מסכה כבדה. אולם יש מסכות רבות שחבשתי במשך הזמן... השאפתנית שחותרת להצליח בכל דבר, הילדה הטובה, זו שמרצה אנשים, הקוּלית, הקרבן, הליצנית, המצילה, הקדושה המעונה... יש לי ארגז שלם מלא מסכות.

מסכות משמשות כמנגנון הגנה כדי להגן על עצמנו מפני העולם. זה לא תמיד רע לחבוש מסכה. לעיתים זה הכרחי כאמצעי הגנה מול עולם שיכול להיות מאוד קשה וכשהציפיות מאיתנו אינן מציאותיות. השאלה היא, באיזו תדירות אני חובשת מסכה? כיצד זה משרת אותי? מתי אנו מרגישים את הצורך לחבוש מסכה? ילדים צעירים בדרך כלל לא חובשים מסכות. הם מאושרים להיות האני האותנטי שלהם. רק כשהעולם מסביב מעביר עליהם ביקורת ורומס אותם, הם מתחילים להוסיף על עצמם שכבות כדי להתאים, כדי להגן על עצמם מפני פגיעה אפשרית.

אנחנו יודעים מתי אנחנו נאמנים לאני האותנטי שלנו ומתי לא.

בפורים, אנו לובשים תחפושות. מדוע יש לנו מנהג כה משונה ביום קדוש זה?

המילה "בגד" היא מאותו שורש כמו המילה "בוגד". בגדינו לעיתים תכופות מהווים בגידה במי שאנחנו באמת. צורת הלבוש שלנו יכולה בקלות להטעות ולא להעיד כלל על מי שאנחנו. כשאנו לובשים תחפושות, אנו מכריזים על כך שבגדינו הם רק ייצוג לא אמיתי של האני האמיתי שלנו. אלוקים מתעניין הרבה יותר במהות הפנימית האמיתית שלנו. מי שאנחנו באמת בתוכנו – זה מה שחשוב.

אז בפורים, האם תסירו את המסכות שלכם ותציגו את האני האמיתי שלכם? אני יודעת ממקור ראשון כמה קשה הדבר. אני מכירה יותר מדי טוב את ההרגשה ששופטים אותי והפחד המתלווה להסרת המסכות. עם זאת, חוויתי גם את הרגשת המתיקות הנובעת מכך שמעניקים לעולם ולאהובים שלנו את האני האמיתי שלכם. העולם זקוק לכם. בפורים הקרוב, אלוקים זקוק לכם.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן