פורים הוא יום של שמחה גואה ונטולת רסן, בו אנו חוגגים את מפלתו של אויבנו המושבע. פורים הוא גם יום שלמרבה ההפתעה מתמקד בזיכרון.

"וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם", אומרת מגילת אסתר. בשבת שלפני פורים אנחנו קוראים את מצוות התורה לזכור ולא לשכוח את התקפותיו הפחדניות של עמלק – אויבו המושבע והקדמון של עם ישראל. "זכור", אומרת התורה "את אשר עשה לך עמלך..." ולַשַּׁבָּת הזאת יש אפילו שם: "שבת זכור".

גם היין, המשקה שמככב כמעט בכל אירוע בסיפור המגילה, מקושר בתורה לזיכרון: "זכרו, כיין לבנון" (הושע יד,ח). מובן שיש קשר מיוחד בין פורים לזיכרון. אז איך קשורה הנוסטלגיה לחג השמח?

את הרגשות שמעוררים בנו הזיכרונות ניתן לתאר בצורה טובה כ"חמוצים-מתוקים". הזיכרונות מאפשרים לנו לחוות מחדש זמנים של שמחה וניצחון, פנים מוכרות וסביבה נעימה. לא משנה איך הרגשנו באמת באותם הזמנים, הם בכל אופן מעלים בנו הרהורים על ימים מאושרים ומלאי חיוכים מתחת לשמש חמימה.

טעמם של זיכרונותינו "חמוץ מתוק" משום שהזמנים הטובים ההם לא קיימים עוד. הם חלק מעבר שלא ישוב עוד לעולם, ואנחנו חולמים שהלוואי והם היו נמשכים לנצח. הזיכרונות מעוררים בנו חרטות, לא חגיגות. הם בכלל לא נשמעים כמו סיבה למסיבה, שלא לדבר על יום של אקסטזה לאומית כמו פורים.

מטרת הזיכרון אינה להיזכר בנוסטלגיה בניצחונות העבר, אלא לחזק את ההווה

התורה רואה את תפקידו של הזיכרון בדרך שונה. מטרת הזיכרון אינה להיזכר בנוסטלגיה בהשיגי העבר, אלא לחזק את ההווה. להבין את מה שהיה, לחשוב על תפאורת הרקע שעומדת מאחורי חג הפורים.

סיפור העלילה הבסיסי של פורים פשוט למדי. המן הרשע תכנן למחות לחלוטין את עם ישראל. אלוקים סיכל את מזימותיו דרך שרשרת של צירופי מקרים, ובמקום שהיהודים יושמדו, הם "הפכו את השולחנות" על אויביהם. האיום על היהודים לא נבע רק ממזימותיו של המן, הייתה להם כל סיבה שבעולם לחשוב שאלוקים עצמו נטש אותם.

כשהמן עלה לשלטון, חלפו רק ששים שנה מאז שהיהודים עברו את האסון הנורא ביותר בכל דברי ימיהם. בית המקדש הראשון בירושלים הוחרב ואדמת ישראל שממה לחלוטין. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז ימי מצרים – כמעט אלף שנים קודם – שהם חוו אסון לאומי כזה, והם עדיין היו בגלות בפרס, תמהים ותוהים מה טומנת בחובה ההיסטוריה עבורם. למעשה, הם שאלו את עצמם אם לאלוקים עדיין אכפת מהם בכלל.

התחושה הרווחת הייתה, כפי שניסחו זאת חז"ל, התחבטות בשאלה האם יתכן קשר בין בעל לאישה שהוא גירש. לפי הבנתם, אלוקים גירש אותם והרחיק אותם מהמקדש, בו הם היו מבקרים אותו ומתקשרים עימו. מה שהיה היה. כל הודם והדרם נותרו מאחוריהם.

אנחנו יכולים לדמיין כיצד גזירתו של המן אישרה את החשש שחלחל בליבם. הייתה בכך הוכחה לנטישתם: אלוקים מאפשר לחרוץ את גורלם, ומכפיף אותם ללפיתתו של אויב, שכל רצונו הוא השמדתם המוחלטת. הם ודאי היו מוכנים להרים ידיים ולהיכנע. ובדיוק ברגע זה של אפלה גדולה, אלוקים הפך הכל על פניו.

בדיוק אז אלוקים הראה להם שהוא היה שם כל הזמן, וניצח על ההתרחשויות שהביאו להצלתם. הוא הראה להם שמה שהיה הוא גם מה שיהיה, שאהבתו לעמו לא הוגבלה רק לימיהם היפים, ואינה רק זיכרון יקר מעברם. הוא הראה להם שהם שכחו איך לזכור.

אם יצאנו פעם ממצרים כנגד כל הסיכויים, זאת אומרת שאנחנו יכולים תמיד להיגאל, ולא משנה עד כמה עגומות הנסיבות. אם פעם עמדנו למרגלות הר סיני וקיבלנו את התורה, זאת אומרת שאנחנו תמיד נישאר עם בעל ייעוד ותכלית, עם שתרומתו לעולם חשובה מדי לאלוקים מכדי שהוא יניח להמן למחות אותנו מהעולם. אם אלוקים שכן פעם בתוכנו בבית המקדש, זאת אומרת שהוא משתוקק לעשות זאת שוב, זאת אומרת שאנחנו תמיד יכולים ליצור את הקשר הזה.

אולי אלוקים מסתתר, אבל הוא תמיד פה.

הם שכחו שהזיכרונות היהודיים אינם נשארים בעבר, אלא מגדירים אותנו גם בימים אלו. הם הקונטקסט לכל מה שאנחנו עושים בהווה, והם מלמדים אותנו כיצד לבנות עתיד טוב יותר. הזיכרונות שלנו הם הווה נצחי. וזיכרונות הם בדיוק מה שאנחנו חוגגים בפורים.

בדיוק כפי שאלוקים היה אתנו בימי הנס המדהימים של פורים, הוא נמצא אתנו גם עתה ומחולל ניסים נסתרים

הכאב שלנו וחוסר שלמותו של העולם מונעים מאתנו לשמוח. הפער בין הזיכרונות המושלמים הללו למציאות חסרת השלמות של ההווה, ממתן את ההתלהבות שלנו מהחיים. אולם פורים הוא היום שבו למדנו להתעלות מעבר להבדלים האלה. זה הזמן בו הבנו שגדולת העבר אינה נחלת העבר, למרות אפילת ההווה. אלוקים אוהב אותנו היום לא פחות משהוא אהב אותנו בזיכרונותינו העוצמתיים ביותר. בפורים, אין מחסומים שיעכבו אותנו מלחוש את דאגת הא-ל – ואין מחסומים לשמחה שלנו.

לפעמים אנחנו מרגישים כמו שהרגישו היהודים מתחת לענן השחור של המן, כאילו שאלוקים מסתיר את פניו. לפעמים אנחנו מרגישים שאלוקים מוביל אותנו בדרכים עוקפות ובלתי צפויות, ואנחנו לא מסוגלים לראות את התוכנית שלו. בזמן כזה אנחנו חייבים להעלות את הזיכרונות האלה. אותו אלוקים שאהב אותנו אז, שהראה לנו את אור השמש ואת האושר – עדיין נמצא פה, עדיין מייעד אותנו לגדולה. אנחנו לא חיים בוואקום של זמן. העבר שלנו ממלא את ההווה במשמעות.

בואו נשתדל לזכור בחג הפורים הזה, שמעל לכל אלוקים אוהב אותנו. כמו יהודי הממלכה של אסתר, גם אנו לא מסוגלים לקרוא את מחשבותיו של הא-ל. אין לנו שום מושג מה הוא מתכנן לנו. אולם אנחנו זוכרים את רגעי הקרבה שלנו. אנחנו יודעים שבדיוק כמו שהוא היה איתנו בימי הנס המדהימים של פורים, הוא נמצא פה גם עתה ומחולל ניסים נסתרים. אנחנו יודעים שהוא כאן היום, ושהוא עוזר לנו לעמוד מול אויבים ואיומים חדשים, בדיוק כפי שעשה לפני שנים רבות.