מדוע הגעתי לשם דווקא באותו הרגע?

הרהרתי בכך אינספור פעמים מאז. זאת הייתה נקודת מפנה בחיי, ובכל פעם שאני חוגג את חג הפורים, הרגע הזה חוזר אליי בצורה חיה.

לפני שנים רבות, זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקידי הראשון כרב בארצות-הברית, ניגש אלי אחד מבני הקהילה ובפיו בקשה. "יש פה בעיר זקנה", הוא סיפר, "שלא שייכת לקהילה שלך, אבל היא מוכרחה לדבר עם רב בדחיפות. קשה לה ללכת, והיא פשוט לא מסוגלת להגיע אליך. האם תהיה מוכן להקדיש את הזמן כדי לגשת לביתה ולעזור לה?"

"כמובן", עניתי. לקחתי ממנו את הכתובת, וחשבתי לגשת אליה בהזדמנות הראשונה. לא נעים לי להודות, אבל חובותיי כרב חדש דרשו נתח גדול כל כך מזמני, שהבטחַתי לבקר אותה המתינה בסבלנות, כשאני שוב ושוב אומר לעצמי שבקרוב אמצא את הזמן ואקיים את הבטחתי.

"קפוא בחוץ. אולי תחכה עם זה עד מחר?" אבל עמוק לבי ידעתי שאני חייב ללכת מייד

שבועיים חלפו, וערב אחד שמתי לב פתאום שעדיין לא נפגשתי עם האישה שביקשה לדבר עם רב בדחיפות. היה זה חודש דצמבר, ובחוץ שרר קור צורב, אולם רגשות האשמה שלי דחקו בי, והחלטתי שאני לא מסוגל לדחות עוד את הביקור. "אבל איך תמצא את הכתובת בחושך?" שאלה אשתי. "קפוא בחוץ. אולי תחכה עם זה עד מחר?"

אבל עמוק בלבי ידעתי שאני חייב ללכת מייד.

חיפשתי את הכתובת, ובסוף מצאתי את ביתה של האישה. ניגשתי אל הדלת והתכוננתי ללחוץ על הפעמון, כשהדלת נפתחה בפתאומיות. גבר צעיר עמד מולי, חבוש בכובע ולבוש מעיל. אין ספק שהוא היה בדרכו החוצה, ואני הפרעתי לו כשהופעתי מולו באופן בלתי צפוי.

"כן", הוא אמר, "במה אני יכול לעזור לך?"

"אני הרב בלך", הסברתי, "והגעתי לכאן אל גברת כהן*."

הבחור התחיל לרטוט ולרעוד, ואני לא הבנתי את התגובה המוזרה שלו. איך השם שלי והעובדה שהגעתי לכאן כדי לשוחח עם גברת כהן, יכולים לעורר כזאת תדהמה גלויה?

המתנתי במבוכה, ולאחר כמה רגעים הצעיר אמר: "גברת כהן היא אמא שלי ואני אומר לה שאתה כאן". נכנסנו לבית, וזמן קצר אחר כך הצטרפה אלינו אימו בסלון. היא אמרה לי שהיא מאוד שמחה שהגעתי, ושהיא פשוט חייבת לדבר איתי. מה שנראה לי מוזר, זה שהבן שלה, שבלי כל ספק התכונן לצאת מהבית ברגע שאני הגעתי, התיישב לידנו ובכלל לא נראה שהוא ממהר לעזוב. אמו הופתעה שהוא נשאר בחדר, וניסתה לדחות את העלאת הנושא שמטריד אותה, עד שהוא יצא – אולם ברור היה שהוא לא מתכוון ללכת.

אמו התחילה להסביר לי מדוע היא ביקשה לשוחח אתי: "לא רציתי לדבר על זה ליד הבן שלי, אבל כנראה שככה זה צריך להיות. למעשה, הסיבה שבגללה אני צריכה לדבר עם רב, קשורה אליו. אתה מבין, אני מגיעה מבית יהודי דתי. ההורים שלי היו גאים במסורת שלהם, והם ניהלו את חייהם על פי המסורת היהודית. אבל עכשיו, אני חוששת שהגיע הסוף של הערכים האלה במשפחה שלנו. אתה מבין, הבן שלי יוצא עם אישה לא יהודייה, ונראה שהוא חושב ברצינות להתחתן איתה. וזה יגמור אותי."

בשלב זה, הבן שלה התחיל למרר בבכי ובקושי הצליח למצוא את קולו. "אני חייב להתוודות"

בשלב זה, הבן שלה התחיל למרר בבכי ובקושי הצליח למצוא את קולו. "אני חייב להתוודות", הוא אמר. באותו לילה, היה ליל חג המולד, אך למרות שאני כמעט ולא שמתי לזה לב, מהר מאוד התברר שהדבר משמעותי מאוד לצעיר, שניסה לייצב את נשימתו כשהוא עדיין בוכה.

"כן כבוד הרב, אני יוצא עם אישה שאינה יהודייה, והעסק נהיה רציני באמת. כבר תקופה שהיא לוחצת עליי להתנצר, כדי שנוכל להתחתן. אני אוהב אותה, ולכן הסכמתי בסוף. הלילה הייתי אמור לבצע את התוכנית שלי. אמרתי לה שאלך איתה למיסת חג המולד, ושאחר כך ניפגש שנינו עם הכומר, כדי לארגן את מה שצריך לקראת המרת הדת שלי. ידעתי שזאת תהיה מכת מחץ לאמא שלי, ושכפי הנראה אני כבר לא אהיה אורח רצוי בביתה. אולם החלטתי, והייתי מוכן לעשות את זה בכל מחיר.

"כשיצאתי הערב, לא התכוננתי לעזוב רק את הבית, אלא לעזוב את משפחתי, את העבר שלי וכל קשר עם עַם ישראל. זאת הייתה אמורה להיות פרידתי מהיהדות, ואני פתחתי את הדלת כדי לצאת אל מסעי לחיים החדשים. אולם אז הופתעתי לראות מישהו עומד בדרכי. לא היה לי מושג, הרב, מי אתה, אבל אז אתה הצגת את עצמך. הייתי המום. לא ראיתי רב מאז הבר מצווה שלי. ובדיוק ברגע בו התכוננתי להשליך מעליי את הדת שלי, נעמד מולי רב וחוסם את דרכי. הבנתי שלא יתכן שזה סתם צירוף מקרים. חייב להיות בזה מסר. הבנתי שזאת הדרך של א-לוהים לומר לי שאני לא אעז לעשות את מה שאני מתכנן."

רק אז הבנתי מדוע הוא הגיב בצורה מוזרה כל כך, כשהבחין בי לראשונה. ואז הציפה אותי מחשבה לא מוכרת - לא הייתי יותר משליח ששיחק תפקיד במטרה א-לוהית. לא אני בחרתי את הרגע, הרגע בחר אותי. הייתי יכול לגשת לפגוש את האם המוטרדת בכל רגע אחר, אבל איכשהו, א-לוהים דאג שאני אגיע בדיוק ברגע שבו עצם הופעתי תיראה בעיני הצעיר כאות משמים.

ניסים נסתרים

איזה גילוי מפתיע בשבילי, בתור רב צעיר. יתכן שרגעים בחיי שחשבתי שנבעו אך ורק מבחירתי האישית, אינם אלא הגשמה של תוכנית נעלה יותר. זה גרם לי להבין שייתכנו ניסים בלבוש שונה מקריעת ים סוף. יש ניסים נסתרים, המתבטאים בהתרחשויות שאפשר לראות כטבעיות, אולם ההסתברות הסטטיסטית שלהם כל כך לא הגיונית, שברור שהם לא פחות מאצבעו של א-לוהים, שכותב מחזה בו הוא משתף אותנו כשחקנים מבלי שנדע. בניסים האלה א-לוהים בוחר לשמור על אנונימיות, למרות שהתרחשותם מעידה בבירור על פעילותו מאחורי הקלעים.

יש ניסים שיכולים להיראות טבעיים, אולם ההסתברות הסטטיסטית שלהם כל כך לא הגיונית, שברור שהם לא פחות מאצבעו של א-לוהים

כאלה הם הניסים של פורים, שמתועדים במגילת אסתר – הספר היחיד בכל התנ"ך שבו שם הא-ל אינו מוזכר אפילו פעם אחת. נוכחותו הנסתרת של הא-ל מלמדת אותנו את הלקח העיקרי של החג: אם נבחן את סדרת האירועים, שהמקריות המתוזמנת שלה עולה על יכולת ההבנה האנושית, נהיה מוכרחים להבין שא-לוהים יכול לבחור גם לעשות ניסים שמחוללם נותר סמוי מן העין.

דמיינו כמה נמוכה הסבירות שאסתר תעלה למלכות. כל כך הרבה דברים לא סבירים קרו כדי שזה יתאפשר - המלך היה צריך להתעצבן על אשתו בגלל שהיא לא מלאה את פקודתו, ולהוציא אותה להורג; הוא היה צריך לקבל את עצת יועציו ובסופו של דבר לבחור למלכה נערה יהודייה שנשאה חן בעיניו יותר מכל האחרות. כדי שתוכניתו המלאה של א-לוהים להציל את עם ישראל תבוא לידי מימוש, דודהּ של אסתר, מרדכי, היה צריך להיות בדיוק במקום הנכון וברגע הנכון כדי לשמוע את המזימה נגד המלך, דבר שתועד ונרשם בספר דברי הימים המלכותי. כדי שמפלתו של המן תתממש, המלך היה צריך לשמוע על הסיפור הזה, ולמרבה הפלא, מסיבה לא ברורה, המלך לא הצליח להירדם בלילה וביקש ממשרתיו שיקריאו לו משהו, ואיזה צירוף מקרים - העמוד שנפתח לו היה בדיוק זה שמספר כיצד מרדכי הציל את המלך מהתנקשות.

צירופי המקרים נערמים זה על גבי זה. אדם קל דעת היה פוטר אותם כלאחר יד, אולם סיפור הפורים מזכיר לנו שגם אלה ניסים שראוי להנציח ולחגוג. כפי שהסביר מרדכי לאסתר המלכה מדוע היא חייבת לפעול למען עמה: "מי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות".

מי יודע, אני אומר לעצמי פעמים רבות בעקבות סיפור ליל חג המולד שלי, אם באינספור רגעים בחיי לא הייתי צריך לחשוב "אם לא לעת כזאת הגעתי לרבנות".

בנה של גברת כהן הבין שא-לוהים שלח לו מסר, ולכן הוא לא נטש את ביתו באותו הלילה. שוחחנו במשך מספר שעות ואחר כך חזרתי לביתי. רק למחרת התבררו לי התוצאות.

הצעיר התקשר אליי וסיפר לי מה קרה אחר כך. הכלה שלו התקשרה אליו ודרשה בכעס לדעת איפה הוא ולמה הוא לא הגיע למיסת חג המולד, כפי שהבטיח. היא צעקה עליו שהוא בייש אותה בפני הכומר שלה כשהיא נאלצה לבטל את הפגישה איתו. הצעיר ניסה להסביר שהופעתו הבלתי צפויה של רב ברגע שהוא התכוון לצאת, עוררה אותו לעצור ולבחון מחדש את הדברים.

הצעירה כעסה ולא הסכימה להירגע. היא אמרה לו שהכול נגמר ביניהם, וסיימה בהערות משפילות ביחס ליהדות וליהודים. "יש לי מזל", אמר לי הבחור, "שא-לוהים התערב לפני שעשיתי טעות נוראית שהייתה הורסת לי את החיים."

הוא ניסה להודות לי, אבל לא יכולתי לקבל את הכרת התודה שלו. אחרי הכל, כך הבנתי, לא אני בחרתי את העיתוי המדויק של הביקור, שעזר לו לשנות את חייו. הייתי לא יותר מאביזר במה בדרמה קוסמית גדולה יותר, והתודות שייכות אך ורק למחבר השמימי שכתב את המחזה.

מאז אני ערני יותר להבחין בניסים הקטנים שמקיפים אותנו פעמים כה רבות בחיינו. הם אלה שאמורים לעורר אותנו לחשוב מדוע היינו במקום מסוים בדיוק ברגע מסוים. הם אלה שאמורים להזכיר לנו שיש מקרים שבהם אנחנו לא יותר משליחים בסיפור שמימי מתוזמן, שמבחינים בנסיו הנסתרים של הא-ל.

*השם שונה.