אחת השאלות הנשאלות ביותר בפורים, קשורה למנהג שבעצם איננו חלק אינטגרלי מפורים, וכוונתי כמובן למנהג הנפוץ ללבוש מסיכות. מנהג זה הוא עתיק יומין, והמקור שלו – מנין הוא נובע ומה ענינו – בעצם אינו ברור.

התלמוד (חולין קלט, ב) מתאר היכן סיפור המגילה רמוז בתורה:

אסתר מן התורה מנין?

מהפסוק "ואנכי הסתר אסתיר".

דהיינו, כפי שמסביר רש''י שם: "בימי אסתר יהיה הסתר פנים".

הגאון מווילנא מוסיף עומק נוסף בזה. אין כאן רמז בלבד, אלא הגדרה למהות המסר ממעשה פורים. כי נס זה היה בזמן שאין בית מקדש, ועם ישראל נתון בגלות. במצב זה נוטים לחשוב ולחשוש; מי יודע אם גם כאן וגם עתה אנו נתונים להשגחה מיוחדת מא-לוהים, האם עדיין נזכה שיהיו ניסים מנת חלקנו? אולי ניסים שייכים רק לתקופות אחרות בהיסטוריה?

פורים הוא התשובה לחששות אלו: למרות הגלות – זכינו לנס. גם כשאין ניסים בומבסטיים, גם כשעם ישראל אינם בשיא פריחתם, גם בזמן 'הסתר' זוכים לנס של 'אסתר'. זהו עיקר המסר של פורים.

במילים אחרות, כשאנו בגלות, א-לוהים "לובש מסיכה". הוא אינו מראה את עצמו בצורה של התגלות פרונטלית, ולמרות זאת הוא מנהל את הכל, בדרך הטבע. מבעד לערפל בו ממשיך העולם לנהוג כהרגלו – גם המילה 'עולם' היא מלשון 'העלם והסתר'.

העולם הוא רק מסיכה, כזו שלובש א-לוהים בכבודו ובעצמו

זהו עיקר המסר של פורים. שהעולם הוא רק מסיכה, כזו שלובש א-לוהים בכבודו ובעצמו.

וזה הטעם לכך שנוהגים ללבוש מסיכות בפורים. בכך אנו מכירים ברעיון שיש ללמוד ולהפיק מן הסיפור שבמרכזו של החג. אנו מזדהים עם העובדה שמבט שטחי על מאורעות החיים – כמוהו כמו מבט על מי שלובש מסיכה, שבכך מפסידים את ההבטה בדמות האמיתית של מה שלפנינו.

מוצאי פורים כולם כבר מורידים את המסיכות. אך נקוה, שרעיון נפלא זה ילוה אותנו הלאה למשך כל השנה כולה.

ואז שוב נוציא מסיכות.