בכל שנה הסבתא רבתא שלי הייתה עומדת ליד חלון הסלון בליל הסדר, ומחפשת את בנה. דוד ליאו תמיד איחר להגיע, שנה אחרי שנה. אני הייתי עומדת לידה בשמלות ורודות ולבנות ובנעליים חדשות ומבריקות, מציצה מבעד לאריג הוילון ומעבירה את מבטי מהרחוב השומם והמחשיך אל פניה הדאוגות של הסבתא הגדולה שלי.

סבתא שלי תמיד הייתה אומרת לה, "אל תדאגי אמא, הוא בדרך. בואי שְׁבִי". אבל הסבתא רבתא שלי הייתה מסרבת ליטוש את עמדתה. לפעמים היא הייתה צועדת מול החלון ומבחינה בי לידה. ואז היא הייתה מחייכת לרגע ומניחה יד על כתפי, בעוד שתינו מסתכלות החוצה, מעבר לעץ האלון האדום, אל החצר הקדמית.

"איפה הוא עכשיו?" היא הייתה חוזרת שוב ושוב, בעוד שאר בני המשפחה היו מסיימים לערוך את שולחן הסדר. וכשהוא היה מגיע לבסוף, היא הייתה צוחקת בהקלה, ועיניה היו מתמלאות במין שלווה שלא יכולתי אז להבין. זה קרה כל כך הרבה פעמים במשך השנים, עד ש"סבתא רבתא עומדת ליד החלון ודוד ליאו מגיע מאוחר", הפך במידה מסוימת לחלק בלתי נפרד מליל הסדר, כמו המצה והמפה הצחורה.

לפני מספר שנים עמדתי ליד חלון הסלון שלי בהרי ירושלים. עקבתי אחר ילדיי המשחקים על הנדנדות בחצר, בעוד אני עצמי עורכת את השולחן לסדר. ופתאום חשתי צביטת געגועים וכמיהה לסדרי-הפסח של ילדותי. התבוננתי סביבי על הכיסאות הריקים, וניסיתי לצייר בזיכרוני את דמויותיהם של הסבים והסבתות הגדולים שלי, של בני הדודים המתרוצצים בין חדרי בית ילדותי בערב הפסח. כמעט יכולתי לשמוע את הצחקוקים שהיו בוקעים מהמטבח. אבל יותר מכל זכרתי את פניה של סבתי מול החלון, ופתאום הבנתי שהפנים שלה שיקפו מעט מזעיר מהאהבה של א-לוהים כלפינו, כאשר הוא מחכה שכל בניו ישובו הביתה לליל הסדר.

באחת השנים, קצת לפני פסח, קרה לי משהו שהמחיש לי בדיוק עד כמה עוצמתית אהבת הבורא אלינו. הייתי בחצר עם בת השלוש שלי. החצר שלנו הייתה מוקפת בגדר גבוהה, לכן הרשיתי לעצמי לרוץ לרגע ולענות לטלפון כשהוא צלצל. כשחזרתי, גיליתי שהבת שלי נעלמה. חיפשתי בדאגה סביבי. לאן היא הייתה יכולה להיעלם? היא לא יכלה לטפס על הגדר.

ואז הבחנתי בפתח קטנטן מתחת לגדר, במקום בו האדמה הייתה נמוכה יותר. אבל לא ייתכן שהיא זחלה מתחת לגדר! פתחתי את השער ורצתי אל חזית הבית. ושם, באמצע הרחוב, ראיתי את בת השלוש שלי עם התלת אופן שלה. מכונית הגיחה מעבר לפינה, ואני רצתי בכל כוחי אל הרחוב והספקתי להגיע אליה בזמן.

החזקתי את הבת שלי ובכיתי. כמעט איבדתי אותך. כמעט איבדתי את הבת שלי. ככה ודאי הרגיש א-לוהים כאשר הוא הוציא אותנו ממצרים

האם לב יכול להתפקע מרוב הכרת תודה? החזקתי את הבת שלי ובכיתי. כמעט איבדתי אותך. כמעט איבדתי את הבת שלי. ככה ודאי הרגיש א-לוהים כאשר הוא הוציא אותנו ממצרים. ילדים שלי, כמעט איבדתי אתכם. לעולם לא אתן לכם ללכת.

לקח לנו כל כך הרבה זמן לחזור הביתה. הגענו כל כך מאוחר שכמעט לא הצלחנו. וכמו הורה שכמעט מאבד ילד, בליל הסדר א-לוהים מבטיח לכל יהודי ויהודי שהוא יחזיק בו ויגן עליו ולא משנה כמה הוא רחוק.

הצלה אישית

יש הנוהגים לספר בליל הסדר את סיפורי הגאולה האישיים שלהם. כמה מאיתנו חשו תקועים בריקנות, בבדידות ובחומרנות של העולם הזה, וחשבו שלעולם לא יוכלו להשתחרר? והנה, בן רגע, החיים שלנו, הנשמות שלנו, קמו שוב לתחייה. או אולי היה זמן בו הרגשתם אבודים ונבוכים ואז שמעתם בדיוק את המילים הנכונות או קראתם בדיוק את מה שהייתם צריכים להבין. או אולי היה זמן שבו איבדתם מישהו שאהבתם והצער היה כל כך עמוק וכל כך כואב שחשבתם שלעולם לא תשובו לחייך. והנה, יום אחד בדיוק כשכבר חשבתם להרים ידיים, צחוק של ילד חלחל לנשמתכם וקצה קצהו של חיוך התחיל לחזור אליכם. ה'כמעט-תאונת-דרכים'. האבחנה הרפואית שבקושי ניצלתם ממנה. המשרה שאיבדתם והפכה להזדמנות חדשה...

סיפורי הגאולה האישיים של כולנו, מהווים חלק בלתי נפרד מהמסע המשותף והמתמשך שלנו אל הגאולה המשותפת, משום שבליל הסדר א-לוהים עוקב אחרי כולנו מבעד לחלון, וממתין שנשוב הביתה אליו. והוא מבטיח לנו, שכשהחיים יהפכו כל כך קשים עד שייראה כאילו הם אבודים לנצח, הוא יאסוף אותנו בידיו ויחזיר אותנו הביתה.