כיצד נוכל לחגוג אחרי שחווינו מגפה עולמית?

עדיין לא גברנו על הטראומה של ליל הסדר שחווינו בשנה שעברה. המשפחות שחיכו לחג היחיד המדגיש את ה"ביחד" המשפחתי יותר מכל דבר אחר, נאלצו לפתע לחוות את בדידות הסגר ואת מרירותו של שולחן הסדר שנותר נטול ילדים ונכדים. איש ואשה, אב ואם, היו טרודים יותר בשאלות שאנו שואלים את אלוהים בחגי תשרי – מי יחיה ומי ימות, מי מזקנה ומי מנגיף הקורונה – במקום בקושיות ששואלים בדרך כלל ילדינו.

שנה לאחר מכן, המרורים של תקופה זו טרם הסתיימו. עבור חלק גדול מהאנשים, החיסונים והירידה באחוזי התמותה מאפשרים חזרה למתכונת מסורתית יותר של חגיגת החג. אולם עבור רבים, קרבת הדורות, החיבוק הפיזי והמפגש עם אהוביהם נותר בגדר חלום, בהתחשב בדרישות הריחוק החברתי, הקושי שבנסיעות מחוץ לגבולות המדינה והפחד מהידבקות.

כיצד נוכל לחגוג כשחיינו עדיין מלאים בעצב ובחרדה?

אני מאמין שהתשובה לשאלה זו ניתנה כבר בחג הפסח הראשון שחגג העם היהודי בתחילת ההיסטוריה שלו כעם.

אנשים שוכחים שליל הסדר הראשון נחגג לפני שהיהודים יצאו ממצרים. המצות הראשונות שנאכלו היו תזכורת ללחם העוני – הלחם היחיד שהורשו העבדים לאכול עד אז כיוון שלא היה להם את הזמן הדרוש להמתין לכך שהבצק יתפח ויהפוך ללחם. כחלק מארוחת הגאולה, כלל הסדר הראשון גם מרור – לזכר השנים המרות מלאות הסבל והשעבוד שעברו עליהם עד לאותו רגע.

הסדר ביטא את האמונה שאלוהים יהפוך את הטרגדיה לגאולה, שאותה מצה שהייתה סימן לעבדותם תהפוך לסמל של החיפזון שבו נגאלו ויצאו ממצרים.

ליל הסדר החל כחגיגה של תקווה. הסדר ביטא את אמונתו של העם היהודי בכך שאלוהים יהפוך את הטרגדיה לגאולה, שאותה מצה שהייתה סימן לעבדותם תהפוך לסמל של החיפזון שבו נגאלו ויצאו ממצרים.

אנחנו איננו הדור הראשון שצריך להתמודד עם האתגר של חגיגה לאחר טרגדיה קהילתית. כך החל למעשה חג הפסח. הייתה זו תשובה לתקופה של יותר ממאתיים שנה של כאב וצער. אבותינו היו מוכנים להמחיש שהניצולים מזוועות מצרים היו מסוגלים להמשיך הלאה, להשאיר מאחוריהם את העבר מלא הסבל ולחגוג עתיד בציפייה לכל טוב עם משפחותיהם.

במובן מסוים, אם כך, ליל הסדר השנה, אחרי המגפה העולמית, דומה ביותר לגרסה המקורית. מדוע, שואלים הפרשנים, אנו חוגגים את חג החירות עם המצווה של אכילת מרור? כיוון שאיננו יכולים להעריך את החופש לחלוטין אלא אם כן נזכיר לעצמנו את האלטרנטיבה שלו. איננו יכולים לדעת שמחה שלמה מהי, מבלי לזהות את הסיבות שהובילו למרירות בחיינו.

מחקרים רבים מתפרסמים כעת באשר ללקחים שהופקו בעקבות המגפה. מעולם בעבר לא הבינו אנשים את החשיבות של משפחה כפי שהם מבינים היום. סקר שנערך מטעם מכון המחקר פיו בקיץ האחרון מצא ש- 52% מהאמריקאים בגילאי 18-29 חיו עם הוריהם, אחוז שלא היה כדוגמתו מאז תחילת המאה העשרים. מפברואר עד יולי 2020, 2.6 מיליון בוגרים צעירים החליטו לחזור ולגור עם אחד ההורים או שניהם. זהו שינוי תרבותי, טוענת קארן פינגרמן, יו"ר המרכז לאריכות ימים באוניברסיטת טקסס. מה שהחל מתוך כורח הוכיח את נחיצותו במידה כזו שכעת רבים מאמינים כי מגמה זו מצביעה על שינוי דרמטי ורב-עוצמה בהגדרת יחסים משפחתיים: "מעבר לארוחות המשפחתיות, לסבים שעושים בייביסיטר ולחסכון הכלכלי, מתחיל להיות מקובל שבני המשפחה המבוגרים יתגוררו יחד עם הצעירים".

משפחות מגלות ששמירה על קשרי המשפחה גם כשאנחנו מתבגרים, יכולה להיות ברכה שלא נרצה לוותר עליה גם אחרי שהקורונה תצא מהתמונה.

קללות, מלמדים הרבנים, כמעט תמיד מגיעות עם ברכות חבויות.

מה לימדה אותנו העבדות של אבותינו במצרים? התורה, ב- 36 מקומות שונים, מבהירה שיציאת מצרים נועדה גם לשמש כארוע מכונן ומלמד.

"וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (שמות כ"ג, ט). " וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם--לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ.  כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, כג-כד). " וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה, יד).

הטרגדיות של מצרים המשמשות כמקור לחג הפסח נושאות בחובן זרע של חוויית למידה. הן מביאות עמן מסר. המרירות שבהן משרתת מטרה מסוימת.

כמי ששרדו את מגפת הקורונה, גם אנו צריכים לקבל את פני החג הממשמש ובא עם אותה מודעות. עלינו לחגוג את חג הפסח השנה כפי שעשו אבותינו כשהחג הופיע לראשונה – ולשלב את מה שאנו יכולים ללמוד מתוך המרירות של השנה החולפת, עם המצה המסמלת את התקווה לעתיד.