פסח הוא חג של הזדמנויות, אני אומרת לכן. כל שנה אני מחכה לו ולא רק בגלל ליל הסדר המלכותי, אלא גם ובעיקר בגלל ההזדמנות להכניס עוד קצת סדר לחיי ובלשון הקואוצ'ריות: לדייק. פעם פחדתי ממנו, מהחג הזה. על כל מהומת הניקיון והסדר שהוא כופה עלינו. היום אני יודעת שהוא מציל אותי מעצמי. פעם בשנה – המקרר יהיה מבריק. לא רק נקי. מבריק. פעם בשנה אצלול לארגזי האלבומים המצהיבים ואמיין. פעם בשנה אוריד מהבוידעם ומהארונות הגבוהים שקיות של בגדים ואפרד. עוד דבר מבורך לימד אותי חג הפסח (בסיועו המבורך של הספר 'סוד הקסם היפני'. ממליצה – במיוחד לקראת פסח!( – לזרוק. כמה שחרור יש בזריקה. כמה הקלה. להיפרד מדברים ששמרתי שנים, שנים! פרטי לבוש, כלים, מכתבים, חפצים שלא נגעתי בהם עשור או שניים והם עדיין שם, מחכים ל... למה?

אני בעד לפנות מקום. בבית, בלב. מסתבר שזו אנרגיה. כשדברים ממשיים תקועים, גם דברים נפשיים תקועים, גם רוחניים. לפעמים הפעולה היא מהפנים לחוץ, ולפעמים – מהחוץ לפנים. לפעמים, בגד שכבר לא תלבשי ומעבירה הלאה, כלי עם שבר פצפון בקצה שכואב לך עליו כבר שנים אבל הגיע הזמן להיפרד, ואפילו חלום בדמות עגלה ורודה לבת שבסתר ליבך את עדיין מקווה – לפעמים הפינוי של אלה מכין מקום לשפע חדש בחייך. למה לפעמים? תמיד. אנחנו אפילו לא מרגישות כמה מקום פיזי ורגשי תופסים דברים שאנחנו "שומרות לנו". ברגעים האלו אני נזכרת במן, אותו מזון פלאי שה' זימן בוקר בוקר לפתחם של מחנה ישראל. אין לשמור. אין להשאיר למחר. אין להקפיא או לאפסן בדיפ פריז. יש מה שנמצא היום. ומה שיהיה מחר? יבוא חדש. שמתי לב שגם מה שאני "שומרת לי" לא באמת משרת אותי. זה מתיישן, מתבלה, הופך ללא רלוונטי בשעה שאחרים יכלו ליהנות ממנו בזמן אמת. אז אני לומדת לזרוק, ומה שאפשר – להעביר, ולא לתקוע אצלי, כדי לא להיתקע. נסו ותיווכחו. אין זמן טוב מפסח כדי להשתחרר.

המאמר פורסם ברשות מתוך מגזין דיגיטלי לנשים "הפסקת קפה".

להרשמה בחינם לרשימת התפוצה לחץ כאן