עם ישראל היו עבדים במצרים 210 שנים. העבידו אותם בפרך, התעללו בהם, רצחו את ילדיהם. המצב הנפשי שלהם לא היה יכול להיות משופר במיוחד. ולפתע אחד מבני עמם שנעלם מספר שנים קודם לכן מגיח בלי התראה מוקדמת ומודיע שהוא נשלח על ידי הא-ל לשחרר אותם מעבדות. לכל הספקנים הוא מציג קבלות – הוא משליך את המטה שנהפך לנחש, מכניס את ידו לחיקו ומוציא אותה כשהיא מצורעת כשלג ושופך על הארץ מים מהיאור שנהפכים לדם.

אחרי שפרעה מסרב לדרישה של משה לשחרר את עם ישראל מתחילה הסאגה של המכות. מכה אחרי מכה, כשכל אחת פוגעת בנקודה רגישה אחרת של המצרים. היאור – מקור הפרנסה והחיים שלהם, החרטומים – האליטה של החברה המצרית, וכן הלאה. אחרי 10 מכות כשהמצרים כבר על הקרשים, עם ישראל יוצאים.

חכמינו מלמדים שחלק גדול מעם ישראל לא זכה לצאת. במהלך ימי מכת חושך, רבים מהיהודים מתו ונקברו (כדי שהמצרים לא יראו ויאמרו: "הנה, גם אתם חוטפים"). יהודים אלו היו מי שלא האמינו שהם עומדים לצאת, לא רצו לקבל את ההבטחות של משה על יציאה לחירות – והם אכן לא זכו לצאת. מוזר ביותר! הם הרי ראו את עשרת המכות, את המצרים מוכים שוב ושוב, והם לא עומדים בתור לצאת. האם הם מעדיפים להתבוסס בחיי העבדות מאשר להשתחרר מהכבלים ולנסוק על כנפי השחרור?

גמדוני בית

בהגדה של פסח אנו אומרים "ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". והשאלה שרבים מתקשים בה היא מנין למחבר ההגדה שכך אכן היה קורה? אולי היינו משתחררים בדרך אחרת?

אמנם, אם נדייק בלשון ההגדה של פסח, נראה שלא כתוב שעדיין היינו עבדים. הבעיה במצרים הייתה גדולה בהרבה מאשר עבודה קשה. העומק של העבדות יצר עם של עבדים עם מנטליות של עבדים. גם אם היינו משתחררים מהעבודה עדיין הנפש שלנו/התודעה שלנו היתה משועבדת.

מי שקרא את סדרת הארי פוטר בודאי זוכר את גמדון הבית דובי. הוא היה גמדון בית חריג מאוד שרצה להיות חופשי, אבל שאר גמדוני הבית שקשקו מפחד מעצם המחשבה של שחרור מאדוניהם. בתודעתם הם עבדים וכל מציאות אחרת נראית להם לא טבעית וגרועה. סוג של תסמונת סטוקהולם.

עם ישראל שהיו עבדים במצרים סבלו מאוד ורצו לצאת משם. אבל לא כולם. היו כאלה שכבר התייאשו והתרגלו. הם נתנו לעבדות להשתלט על מהותם והפכו למשועבדים. מבחינה נפשית הם לא היו מסוגלים לצאת ולהיות בני חורין. עבדים אלה לא זכו לצאת.

נאמנות ל"אני" שלי

רעיון זה תקף לשני הצדדים. כמו שיכול להיות בן חורין שכבר אינו עבד אבל נפשו עדיין משועבדת, כך גם יש עבד שרוחו חופשייה!

כמו שכתב הרב קוק ז"ל: "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד". גם כשאדם מרגיש תקוע וכבול. מעמסת החיים מגבילה אותו ומקשה עליו. הוא עדיין יכול לבחור להיות חופשי. בן חורין זה לא לעשות מה שמתחשק, בן חורין זה מי שלא נותן ללחצים ולמורכבות להגדיר את המהות שלו; הוא נאמן לעצמו וכל מעשיו מכוונים כלפי הדרך המובילה לאמת זו.

התקופה האחרונה מלאה קשיים ואתגרים. החל בבעיות ה'רגילות' – פרנסה, זוגיות, חינוך ילדים ועוד, וכלה בקורונה ובקיטוב שעוברת החברה בישראל. לפעמים אנחנו עלולים לשכוח שיש מוצא, שיש תקווה. אנחנו עלולים להתרגל שזו המציאות ואפילו להירתע משינוי שיכול להוביל אותנו למקום טוב יותר.

עלינו לזכור שזו מהותו הייחודית של האדם. האדם, כמו כל בעלי החיים מושפע מגורמים שונים שמניעים אותו לפעול: החברה שבה הוא גדל, נתונים פיזיים, הגנטיקה שלו, אבל רק לאדם יש את החירות לבחור להשתנות ולצמוח. רק לו יש נשמה א-לוהית אשר על ידה הוא יכול לצאת מכבלי החומר ולממש את הייחודיות האינדבידואלית שלו.

"לא בחירות נולד האדם אלא בעבדות, ורק הכוח להשתחרר ניתן לו, ולהשתמש בכוח זה הוא תפקידו עלי אדמות. מי שאינו רוצה להיות בן חורין בוודאי נשאר בעבדותו" (הרב יצחק ברויאר).

חג חירות שמח!