חג הפסח מנציח את ניסי יציאת מצרים. לאחר 210 שנות דיכוי ושיעבוד אכזרי, עם שלם יוצא לחירות במהירות שיא, מהר יותר מהזמן שלוקח לבצק להחמיץ כדי לאפות לחם. אנחנו חוגגים אירוע זה בסעודת חג וטקס המכונה 'סדר', שבמהלכו אנחנו קוראים את ההגדה – סיפור נפלאות האירוע ההיסטורי הזה.

יציאת מצרים אינה 'עוד ציון דרך' בחיי עם ישראל. למעשה, כל אחד מהחגים היהודיים מנציח את יציאת מצרים. אפילו לַשבּת מתייחסים כאל "זכר ליציאת מצרים", על אף שלכאורה אין כל קשר ברור בינה לבין יציאת מצרים. בנוסף, כל יהודי מצווה לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ולזכור זאת בכל יום.

הדיבר הראשון הוא "אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ספר הזוהר, הבסיס של תורת הקבלה, מסביר שיציאת מצרים היא השורש והיסוד של התורה, המצוות, והאמונה כולה של ישראל.

מדוע השמות "חג החירות" או "חג המצות" אינם פופולאריים יותר?

על אף שהמוטיב הברור של החג הוא חירות, קוראים לו בדרך כלל חג ה"פסח". מדוע השמות "חג החירות" או "חג המצות" אינם פופולאריים יותר? על פי המסורת היהודית פסח נקרא כך משום שהא-ל פסח ודילג על בתי בני-ישראל, כאשר הכה את המכה העשירית והמית את בכורות מצרים. דימוי זה של א-לוהים המדלג ופוסח על בתי היהודים, נרמז גם בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

התורה שבעל-פה מדגישה שהיה זה א-לוהים בכבודו ובעצמו שבא לשחרר את עם ישראל ללא כל שימוש בשליח. פסוק בספר שמות אומר: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור... ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים – אני ה' ". רש"י מסביר שא-לוהים מבטיח לבני ישראל שדווקא "אני ה' - אני ולא שליח" אוציא אתכם מהלחץ והשעבוד.

האם א-לוהים לא היה יכול לגזור פשוט שבכורות מצרים ימותו גם בלי כל הדילוגים והפסיחות האלה? מה משמעותה של מעורבותו האישית?

חכמים מסבירים שבני ישראל שקעו במצרים ב-49 "שערי טומאה". הם התדרדרו רוחנית ומוסרית עד לדרגת הטומאה הלפני-אחרונה. א-לוהים הציל אותם רגע לפני שנפלו לשער ה-50, שמשמעותו מיתה רוחנית מוחלטת וכליה. במלים אחרות, בני ישראל לא היו ראויים בעצם להיגאל. אז למה א-לוהים בכל זאת שחרר אותם?

אהבה מתוך משמעת, ומעבר לכך

קריאה זהירה של סיפור יציאת מצרים מגלה שהמסר השולט בשחרור עם ישראל, הוא גילוי האמת העמוקה של "אני י-ה-ו-ה".

כל אחד משמותיו של הא-ל מגלה צד שונה של א-לוהים, ומבטא תכונות והיבטים שונים של השלמות הא-לוהית ושל הקשר שלנו עם הא-ל.

"א-לוהים" הוא פן ההתגלות כבורא הטבע, הגבולות, החוקים, הכללים, העקרונות והמחזוריות. זה השם שמופיע לכל אורך סיפור הבריאה. בנוסף, קוראים לא-ל בשם זה כשהוא מתגלה כשופט, נאמן לחוקים, לסדר, לצדק, לנסיבות ולסיבה ותוצאה. 'א-לוהים', מגיב 'במידה כנגד מידה' על בחירותיהם ומעשיהם של בני האדם. לכן, בתור א-לוהים, הוא 'לא היה יכול' להציל את עם ישראל ממצרים - כי לא הגיע להם להינצל.

'א-לוהים' אינו שמו היחיד של הבורא

אולם, 'א-לוהים' אינו שמו היחיד של הבורא, אלא הוא נקרא גם בשם ההוויה (י-ה-ו-ה). שם א-לוהי זה מוזכר כאשר הוא מתגלה במידת הרחמים. השם הזה רומז שהא-ל אינו רק הבורא, המנהיג והשופט, אלא גם מי שממשיך לקיים את העולם בחסד וברחמים. הוא פורש ומרחיב עצמו וחולק את הווייתו עמנו. הוא ממשיך את קיומנו בכל רגע ורגע. אנחנו לא מתקיימים בנפרד מ'י-ה-ו-ה' - אנחנו מאוחדים איתו, כמו קרני השמש והשמש או המחשבה והחושב. לכן, משמעות שם ההוויה היא שהא-ל הוא כמו אב רחום ואנחנו כמו ילדיו.

הא-ל כ'א-לוהים' הוא נאמן לחוקי הטבע ופועל רק במסגרת מגבלות הזמן והמרחב. לכן, כ'אלוקים' הוא לא היה יכול לשחרר את בני ישראל ממצרים.

לעומת זאת, בתור י-ה-ו-ה, נמצא מעל לטבע. הוא מחולל הניסים אשר בשם האהבה, יכול להתעלות מעל לזמן ולמקום ולעשות 'מבצעים' על טבעיים.

ואכן, יציאת מצרים הייתה ניסית. האבטחה הצבאית המצרית הייתה כל כך הדוקה שאף עבד לא הצליח מעולם להימלט משבי פרעה. ובכל זאת, אומה שלמה בת כ-3 מיליון איש יצאה ממצרים מהר יותר מהזמן שדרוש לבצק כדי לתפוח (להוציא את המשפחה שלי מהבית לוקח יותר זמן!).

אולי זהו הנס הגדול ביותר ביציאת מצרים: למרות שבני ישראל לא היו ראויים ולא הגיע להם שה' יגאל אותם בתור א-לוהים, הם בכל זאת ניצלו על ידי
י-ה-ו-ה. האמת הבסיסית הזאת מגולמת בסיפור יציאת מצרים ולכן אנחנו חייבים לזכור אותה מדי יום.

מדלג על ההרים

זו דרכה של הורות: משום אהבתי לילדיי, אני קובע עבורם כללים והרגלים. אני יוצר עולם של חוקים וסדרים בהם החלטותיהם ישאו תוצאות בשטח. אני שופט אותם, מתגמל אותם ושולט בהם, הכל במטרה להכשיר אותם לקחת אחריות ולמצות את הפוטנציאל שלהם. אולם, מכיוון שהשיטה שלי נובעת מתוך אהבתי אליהם ומשום כך היא גם כפופה לאהבה הזאת, ייתכנו זמנים בהם אבחר לנהוג עם ילדיי ברחמים על אף שזה לא מגיע להם. אני "אפסח" על עקרונות הדין שלי ואהיה רחום, כדי להציל את ילדיי. בשם האהבה אדחה את הכללים שקבעתי בעצמי.

בשם האהבה אדחה את הכללים שקבעתי בעצמי.

זאת משמעותו של הפסוק בשיר השירים "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". אין דבר שיכול לעמוד בפני אהבת הא-ל כלפינו. אין משוכה גבוהה מדי. אהבתו גוברת על כל המכשולים.

זוהי הדינמיקה הפנימית של האירוע הניסי הזה, וזוהי הסיבה מדוע בדרך כלל קוראים לחג הזה "פסח". א-לוהים, במטרה לפסוח על בתי היהודים, פסח על מידת הדין שלו בשם האהבה. הזוהר אומר שלמרות שהא-ל אוהב צדק, גוברת אהבתו לבניו על אהבת הדין שלו.

דם על המשקופים

יש עוד נקודה חיונית שזקוקה להבהרה: מדוע ביקש א-לוהים מבני ישראל להקריב קרבן פסח ולמרוח את דמו על מזוזות בתיהם? האם הוא באמת נזקק לסימן הזה כדי לזהות את בתי היהודים ולפסוח עליהם?

ובכן, קיים מכשול אחד שיכול לעמוד בדרכה של אהבת הא-ל. א-לוהים יכול לאהוב אותנו, אבל הוא לא יכול לגרום לנו להאמין שהוא אוהב אותנו. פסוק חריף בישעיה מתאר את המבוי הסתום הזה. הנביא מנסה להגן על העם וטוען שהם חוטאים משום שהא-ל לא נגלה להם. והתשובה היא: "נדרשתי ללא שאלו, נמצאתי ללא בקשוני, אמרתי הנני, הנני" (ישעיה סה, א).

א-לוהים יכול לאהוב אותנו, אבל הוא לא יכול לגרום לנו להאמין שהוא אוהב אותנו.

פסח הוא הזמן לחוות ולהכיר את האהבה חסרת התנאים של הא-ל כלפינו. לכן הוא יסוד כל החגים, כל היהדות. בלי ההכרה שבורא עולם אוהב אותנו מספיק כדי לשחרר אותנו – אפילו אם איננו ראויים לכך - אין לנו שמץ של מושג לגבי הקשר של א-לוהים איתנו. לכן, אנחנו קוראים בפסח את שיר האהבה הגדול, שיר השירים. לכן אנחנו עוסקים שעות בקריאת ההגדה, כמו אישה מאוהבת המתארת לפרטי פרטים כל רגע מהצעת הנישואין של אהובה.

ככל שנהיה מודעים יותר לאהבת הא-ל, ככה נחווה טוב יותר את האהבה חסרת התנאים שלו. שיהיה לכם פסח שמח, מלא בקרבתו האוהבת של א-לוהים.