לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אבודים בין הפירמידות

אבודים בין הפירמידות

חג הפסח עוסק בזהותנו העמוקה ביותר, ובגאולתה.

מאת

מצרים העתיקה היתה ה"תפוח הגדול" של העת העתיקה, המרכז התרבותי של זמנה. מבחינה טכנולוגית, אמנותית, ארכיטקטונית, ספרותית, בריאותית, אפילו מבחינת הארגון הבירוקראטי, מצרים היתה כליל השלמות. היא היתה כזאת כבר מאות בשנים, כשקבוצה של 70 רועים ממוצא שמי נכנסה לגבולותיה לפני 3,260 שנים.

לא פלא שהדור השני והשלישי למשפחות שמיות אלה, נפל בקסמי החברה המצרית. תפארתה, כוחה והתחושה הקוסמופוליטית שאפפה אותה, די היה בהם כדי לסחרר כל בן משפחת-מהגרים.

תארו לעצמכם צעיר מבני-ישראל שמתבונן בקו הנוף המרשים של הפירמידות, שהחל בנילוס הדלתא ונמשך לאורך כ-2,500 ק"מ דרומה. הגדולה שבהן, הפירמידה הגדולה של חופו, התנשאה לגובה של 147 מ'. בסיסה כיסה שטח ששטחו כמעט 2 קמ"ר. המבנה המונומנטאלי הזה הכיל 2.3 מיליוני לבנים עשויות אבן גיר, כל אחת שוקלת בממוצע 2.5 טון. הנער בן המהגרים שלנו, שנעץ את מבטו בפירמידה בת מאות השנים הזו, לא ידע – ואולי גם לא היה איכפת לו – שכדי להשלימה, נדרשו מאה אלף פועלים לעבוד בפרך במשך עשרים שנה. מי לא ירצה להיות חלק מחברה שמייצרת פלאי עולם שכאלה?

מתוך 210 השנים שאבותינו חיו במצרים, הם נהנו מחופש ושגשוג במשך 130 שנה

זוהי תסמונת שאנו היהודים לקינו בה ביחס לתרבויות רבות במהלך תקופות גלות ארוכות: החברה המארחת אותנו היא כה מפותחת מבחינה תרבותית, כה חזקה, כה אדיבה, שאנו הולכים אחריה שולל. גלותם של בני ישראל במצרים אמנם מקושרת אצלנו לעבדות ולדיכוי אך מתוך 210 השנים שאבותינו חיו במצרים, הם נהנו מחופש ושגשוג במשך 130 שנה – כאורכה של התקופה בה נהנית יהדות ארה"ב מפריחה. הסיפור נשמע מוכר עד זרא: דורות של בני ישראל שנולדו במצרים נמשכו לתרבות הכללית, התחברו עם האליטות שלה, ובסופו של דבר סגדו לאליה.

אך בדומה לצאצאיהם במשך שלושת אלפי השנים הבאות, בני ישראל אלה, שקדמו ליהודים, סבלו ממשבר זהות. הם רצו מאוד להשתייך לחברה המצליחה והנעימה שהקיפה אותם, אך באותה מידה, חשו נאמנות לאבותיהם הקדומים, אברהם יצחק ויעקב, ולהשקפת העולם הייחודית שלהם. לפיכך, אומר לנו התלמוד, שמרו בני ישראל במצרים על שמותיהם, שפתם ומלבושיהם השונים. בלבם הם שוועו להיטמע בחברה המצרית, אך נשמתם עדיין נצמדה למעוז האחרון של זהותם הקדומה.

זהות אנושית

במשך למעלה ממאה שנה בה היו בני ישראל אזרחים חופשיים ומצליחים במצריים, הם נעו בין שתי השקפות עולם שונות. שתי השקפות אלה נבעו משתי תפיסות שונות של זהות אנושית.

מצרים הקדומה היתה חברה שבה לבעלי-חיים, לבני-אדם ולאלילים היתה זהות גמישה, ללא הבדל משמעותי בין הקטגוריות. לרבים מאלי מצרים היו ראשי חיות, ואילו לספינקס היה גוף של אריה וראש אדם. חיות זכו לכבוד ולפולחן: שוורים, חתולים ותנינים חיו חיי מותרות במקדשים מסוימים, וכשמתו, גופתם נחנטה. האיכרים המצרים חיו יחד עם בהמותיהם באותן בקתות עלובות. פרעה היה אל בדמות אדם, לעיתים הורוס, האל הבז, ולעיתים רע, אל השמש.

כמה שונה היתה תפיסת עולמו של אברהם אבינו! אברהם האמין בנשמה האלוקית שהבדילה בין בני האדם לבין בעלי-החיים. אברהם לימד אותנו שאלוקים הוא ישות יחידה, נשגבת, חוץ גופית, שיצרה את בני האדם "בצלם אלוקים". כלומר – לבני האדם יש מהות לא גופנית, נשגבת – הנשמה האלוקית. את בעלי החיים יש אמנם לכבד, אך מדובר ביצורים שונים בתכלית השינוי מבני אדם, משום שאין להם נשמה גבוהה. קיום יחסי מין עם בעלי חיים היה נפוץ במזרח הקדום, אך התורה אסרה זאת.

הבדל זה אינו עניין של מה בכך. הזהות העצמית שלנו קובעת את הציפיות שלנו מעצמנו, את הדברים שלהם אנו מקדישים את מרצנו, ואת הדרך בה אנו רוצים לממש את עצמנו.

בעלי- החיים נשלטים על-ידי אינסטינקטים. ניתן לאלף חיה לשנות את התנהגותה באמצעות חיזוקים חיוביים או שליליים. דוב יכול ללמוד לרקוד אם נותנים לו מספיק ממתקים או מצליפים בו מספיק חזק, אך משיכתו לממתקים ורתיעתו מהשוט אינן אלא הרחבה של משיכתו לעונג ופחדו מפני הכאב.

בני אדם, שלהם הוענקו נשמות אלוקיות, יכולים לגבור על האינסטינקטים באמצעות בחירות מוסריות

לפי השקפת העולם היהודית, יכולים בני האדם, שלהם הוענקו נשמות אלוקיות, לגבור על האינסטינקטים שלהם באמצעות בחירות מוסריות. למעשה, זוהי התכונה הייחודית לבני האדם: הם יכולים לבחור בין רע לטוב – גם אם הבחירה הטובה היא קשה וכואבת, והרעה מפתה ומענגת.

אנשים שמגדירים את עצמם כחיות מוותרים על האפשרות להגיע לנשגב ולתענוגות שהוא מבטיח: אהבה שאינה תלויה בדבר, נתינה אלטרואיסטית, גבורה מוסרית, וצמיחה רוחנית.

תרבות מצרים הקדומה, עם כל הדתיות המיסטית שלה, לא כללה הכרה בנשמה נשגבת הנפרדת מהגוף. הקברים המשוכללים היו מצוידים באוכל ובמזון לשימושם של המתים בחייהם שאחרי המוות. כמה מהקברים של אצילי השושלת השניה של מצרים היו מצוידים אפילו בחדרי אמבטיה. ההליך הארוך והסודי של החניטה היה נחוץ משום שללא נשמה שיש לה קיום מחוץ לגוף, גורם ריקבון הגוף לאובדן מוחלט, כאילו האיש מעולם לא התקיים. ממש כמו חיה.

התפיסה היהודית שרואה בבני אדם יצורים שונים בתכלית מבעלי חיים התייחסה גם למיניות האדם כאל עניין מקודש, שראוי להתקיים אך ורק במסגרת נישואין. מנוגדת לכך היתה רוח ההפקרות של המצרים, שבתרבותם היה גילוי עריות עניין מקובל, פולחני הפריון היו נפוצים ופרוצות היו בעלות מעמד חברתי גבוה. ציורים ארוטיים מעטרים את הקברים המצריים, במטרה לעורר את שוכן הקבר הגברי בחייו הבאים. הסלידה המיוחדת שרחשו חז"ל לחברה המצרית נבעה ככל הנראה מהמופקרות המינית הזו.

נקודת המפנה הגדולה

לעומת אלוקי אברהם שהיה בעל עמדה מוסרית ברורה של טוב ורע, ושדרש אותה ממאמיניו – החברה המצרית היתה ביסודה בלתי מוסרית. לא היה לה כל קובץ חוקים כתוב. משפטיו השרירותיים של פרעה היו החוק. בתי המשפט המצריים היו, לכל היותר, שלוחה של גחמותיו של פרעה. מוסריות היא תפיסה חדשה שהיהודים הביאו לעולם. בניגוד למצרים, במסופוטמיה העתיקה אכן היו קבצי חוק, אך אלה נועדו למטרות תועלתיות ולא למטרות אתיות. מטרתם היתה להגן על זכויות הרכוש ולשמר את תפקודי החברה. לפי קבצים אלה, רצח אסור משום שחברה רצחנית מדרדרת לכאוס. לפי התורה, הרצח אסור משום שבני אדם נוצרו בצלם אלוקים ולפיכך יש לחיי אדם ערך הטבוע בהם, מעצם קיומם.

"גילוי המונותיאיזם", כותב ההיסטוריון פול ג'ונסון, "ולא סתם מונותיאיזם כי אם כזה שמאמין בא-ל יחיד כל יכול, הפועל לפי עקרונות מוסריים ושואף לאכוף אותם על בני אדם, הוא אחת מנקודות המפנה הגדולות בהיסטוריה, ואולי הגדולה שבהן". (History of the Jews, p. 30)

אלופים באזרחות טובה

פסיחתם של בני ישראל על שני הסעיפים המנוגדים, הדילוג בין שתי הזהויות היריבות, הסתיימו באופן דרמטי לאחר 130 שנה במצרים. הפרעה השליט החליט שבני ישראל התרבו יתר על המידה, ועלולים להוות גייס חמישי במקרה מלחמה. לכן, הוא התחיל לשעבד אותם באופן הדרגתי.

המדרש טוען כי בהתחלה, פרעה פרט על זהותם כמצרים נאמנים, והזמין אותם להתנדב לבניית מונומנט לאומי חשוב. כל בני ישראל, פרט לשבט לוי, התנדבו בהתלהבות למילוי חובתם האזרחית. בשלב הבא ההתנדבות הפכה לגיוס חובה ולבסוף לעבדות.

העבדות חשפה את הצד האפל של התרבות המצרית. המונומנטים הכבירים שהם עצמם העריצו נבנו בעבודת פרך ובניצול. פרעה, שחשש מפני נבואת האסטרולוגים שלו בדבר גואל שיקום לבני ישראל, הורה על רצח תינוקות זכרים והשליכם לתוך לועותיהם הפעורים של תניני הנילוס. מבצעי המשימה, שאף צו מוסרי לא כבל את ידיהם, מילאו אותה באכזריות סדיסטית.

אך הערצתם של בני ישראל לתרבות שאימצו לעצמם היתה כל כך עיקשת, שאפילו בעיצומו של תהליך הגאולה, במהלך המכה התשיעית מבין עשר המכות, סירבו כשמונים אחוזים מבני ישראל לעזוב את מצרים. עבדות בציוויליזציה הגדולה בעולם היתה עדיפה בעיניהם על מסע לא בטוח אל מולדתם הנושנה. אפילו במדבר, לאחר השחרור, התגעגעו רבים מהעבדים לשעבר למנעמי מצרים. כדברי האמרה, קל היה להוציא את היהודים ממצרים, אבל לא את מצרים מהיהודים.

גלות של זהות

התהליך של גלות וגאולה חוזר על עצמו בהיסטוריה היהודית. הגלות אינה רק גירוש מארצנו. היא גם גלות מזהותנו כיהודים. כששתי זהויות מתנגשות זו בזו, רק אחת מהן תנצח בסופו של דבר.

כל יהודי שקורא מאמר זה הוא צאצא של יהודים שבחרו פעם אחר פעם להזדהות כיהודים

לפני אלפיים שנה, היה מספרם של היהודים בעולם כמספר הסינים. כיום, מונים הסינים מיליארד איש, ומספר היהודים הוא פחות מ-14 מיליון. דבר זה נובע לא רק מרדיפות ופרעות, אלא גם מוויתורם של היהודים על זהותם לטובת תרבות הרוב. כל יהודי שקורא מאמר זה הוא צאצא של יהודים שבחרו פעם אחר פעם להזדהות כיהודים , ולא כמצרים, פרסים, יוונים, נוצרים, מוסלמים או חסרי דת.

אחת המצוות בתורה מחייבת כל יהודי לזכור מדי יום את יציאת מצרים "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים". ברמה הפשוטה ביותר, משמעות הדבר היא זכירת האירוע ההיסטורי של יציאת מצרים, הראיה הדרמטית לכך שאלוקים מתערב בהיסטוריה וגואל אותנו באופן אישי וקולקטיבי. אך ברמה המטפורית מתייחסת היציאה ממצרים ליציאה מתוך ההגדרה העצמית המצרית לפיה אנו כמו בעלי-חיים המונעים על-ידי אינסטינקטים, אל ההגדרה העצמית שלנו כבעלי נשמה אלוקית המסוגלים לבחירות מוסריות ולנשגב.

אור הגאולה הנוצץ, שהאיר על העולם לראשונה ביציאת מצרים, נגלה לעינינו מדי שנה בחג הפסח כמתנה משמיים. עלינו רק לרצות באור הזה. עלינו רק להבהיר לעצמנו מי אנחנו באמת.

31/3/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) שלום הלוי ., 15/11/2009 23:13

אנו עדיין אבודים בין הפירמידות.

. הכתבה מאת שרה יוכבד ריגלר , היא כתבה יפה ורהוטה. לצערי, אנו חוזרים כל הזמן למצריים , ועד היום כאילו לא יצאנו ממנה . עם ישראל עדיין מאמין באמונות המצרים כאמונות העולם הבא ותחיית המתים, מאמין באלוהי הבבלים ופרסים ויתר עמי העולם מי יתן ועם ישרארל יחזור לה' אלו'קיו ואלוק אבותיו ועל פי תורתו שבכתב . בכבוד רב שלום הלוי .

(3) אפרת, 11/4/2009 17:31

הדבר הקריטי והעקרוני ביותר במאמר שנגע בי הוא שכול אחד מהקוראים של המאמר הזה הוא צאצא של יהודים שבחרו להזדהות קודם כול כיהודים. ולמה זה התחבר לי? כשהייתי נערה בת 16 ושלחו אותי במשלחת נוער לאנגליה לקהילותיהודיות שם, בתור חילונית אז, עלתה שם השאלה כלפי כול הנוער, חברי, בני המשלחת - האם אנו רואים את עצמינו כישראלים או כיהודים? אני לעולם לא אשכח את זה- אני אמרתי בפה מלא לכולם (כולל בפני שני הנערים הערבים שכמובן ממשלת ישראל היתה חייבת לדחוף למשלחת כדי להראות טוב) שאני רואה את עצמי קודם כול ובראש ובראשונה כיהודיה ואחר כך אולי גם עוד דברים.אגב, הערבים ידעו לומר יפבה מאוד בלי להתבלבל שהם קודם כול מוסלמים ונאמנים לדתם ורק אחר כך משהו אחר. זה נשאר כחותם על ליבי. כמובן שלימים חזרתי בתשובה והיום אני אישה חרדית בהירת דעת לפחות בנושא הזהות שלי, ברוך השם.

(2) נאוה, 5/4/2009 23:33

מעניין ומעמיק

(1) רבקה, 6/4/2007 14:51

מאמר מחכים ויפה. נהניתי מאד לקרוא אותו.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub