חג הפסח דומה לנכס משפחתי – הוא יקר ומעורר דאגה גם יחד. קשה קצת להבין מה הולך בהגדה: ארבע קושיות, תשובות בלתי ברורות, ספירה חוזרת ונשנית של עשר המכות. סיפורים על חכמים מאי-פעם שנשארו ערים כל הלילה כדי ללמוד...ללמוד מה?

למען האמת, סדר ליל הפסח הוא הפקה דרמתית מלאה, הכוללת תסריט ואביזרי במה. ההגדה היא התסריט. המצה, מי המלח, וקערת הסדר הם האביזרים (משפחות רבות מכניסות לדרמה נופך נוסף בעזרת תחפושות מתאימות, קטעי מערכוני-עבדות וכדו'), השחקנים הם אנחנו. שלא כמו ברוב הדרמות שמטרותיהן עקיפות, מטרת הסדר היא לשנות אותנו.

צמיחה ושחרור מתוך הכרה

בכל חג יהודי טמונה הזדמנות לצמיחה וגילוי עצמי. פסח הוא הזמן המתאים לטעום מטעמה של חירות הנובעת מהקשר עם א-לוהים. בליל הסדר, כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. החירות אינה משהו שהשגנו פעם ובזה נגמר הסיפור. צריך להמשיך ללמוד את מהותה ולזכות בה כל פעם מחדש.

מהות השעבוד היא דאגה אישית. העיסוק המתמיד בעצמי - בהצלחות ובכישלונות שלי, בנוחיותי ובדעתם של האחרים עלי - גוזל ממני את חירותי הבסיסית. אני הופך להיות עבד לדאגה, לחשד, למתח, לצורך ולחוסר הביטחון.

מהות השעבוד היא דאגה אישית.

הפסיכולוג ברונו בטלהיים מדווח שבמלחמת העולם השנייה, העשירים סבלו יותר במחנות הריכוז. הם התמוטטו כתגובה לאובדן הפתאומי של מעמדם החברתי והכבוד לו היו רגילים. תחושת העצמיות הבלתי יציבה שלהם לא יכלה לעמוד בקריסת ההערכה בה זכו קודם לכן מהאחרים.

כיצד נוכל לפתח חירות פנימית? ההגדה, תסריט הערב שלנו, משחזרת את שחרור עם ישראל ממצרים על ידי א-לוהים. המוטיב החוזר בהגדה הוא ש"עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' א-לוהינו משם, ביד חזקה ובזרוע נטויה". המרכיב הראשוני בחירות האמיתית הוא ההבחנה וההכרה בפעולות הא-ל בחיינו.

ההכרה הזו כוללת מודעות אמיתית להתייחסותו התמידית של א-לוהים אלינו ומעורבותו בחיינו. ההגדה אומרת: "ויוציאנו ה' ממצרים. לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח - אלא הקב"ה בעצמו". א-לוהים מעורב בחיינו באופן ישיר ופעיל שמבטא את אהבתו ודאגתו לנו.

הכרה כזאת מעניקה לנו את הכוח שלו אנו זקוקים כדי לקחת סיכון ולבחור נכונה. כאשר היהודים עמדו על שפת הים כשהמצרים דולקים אחריהם, רבים מהם האמינו שהנה-הנה הגיע הסוף. א-לוהים הורה למשה לומר לאנשים לצעוד קדימה ושהוא כבר יבקע למענם את הים. לאדם אחד, נחשון בן עמינדב, היה האומץ לקפוץ אל המים, ורק כאשר הם הגיעו עד לאפו, הים סוף-סוף נקרע.

מהיכן היה לנחשון אומץ לקפוץ לתוך הים? ניסי המכות ויציאת מצרים שכנעו את נחשון שא-לוהים מתערב לטובת בני ישראל. עבורו זאת לא הייתה הבנה טכנית בלבד, אלא התנסות ממשית, שעליה היה מסוגל להישען ולבטוח. אמונו השלם של נחשון באהבת הא-ל אליו, נתן לו את העוז לעשות את הצעד.

ההלל

חלק חשוב בהגדה, שרבים דווקא פוסחים עליו, הוא ההלל. ההלל הוא סדרת פרקי תהלים המשבחים את א-לוהים ומודים לו. ההלל מתחיל לפני הסעודה ונמשך עד לאחריה. לפני אמירתו אנו מקדימים ואומרים: "לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם... למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו...".

א-לוהים לא מעוניין ב'שירים ישנים', חזרה על סנטימנטים של הדור הקודם

כל מערכת יחסים חייבת להיות דו-סטרית. ברגע שחווינו את כל הניסים והנפלאות שה' עשה למעננו, עלינו להגיב בהודיה, שבח, שמחה ואהבה.

ההקדמה להלל מסתיימת במילים: "ונאמר לפניו שירה חדשה". א-לוהים לא מעוניין ב'שירים ישנים', חזרה על סנטימנטים של הדור הקודם, דקלום התודות מהשנה שעברה. ההלל אמור לנבוע ולזרום מתוך התלהבות רעננה שמתעוררת מההתנסות המחודשת שלנו באהבת הא-ל, ומתוך הכרת תודה על מעורבותו בחיינו.

כמו שכתוב בהלל: "מה אשיב לה', כל תגמולוהי עלי?" איך אוכל לשלם לא-לוהים על כל מה שעשה למעני?!

"אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו... אין אנחנו מספיקין להודות לך, ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, על אחת מאלף אלפי אלפים ורִבי רבבות פעמים, הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו".

מתוך הביטחון באהבת הא-ל אנחנו מקבלים את הכוח להיות חופשיים באמת.