רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

רוחניות

רק תקשיבו, טוב

י״א בניסן ה׳תשס״ו י״א בניסן ה׳תשס״ו 09/04/2006 | מאת הרב יעקב סלומון

בחג הפסח הקרוב, בואו נשקם את האומנות האבודה של ההקשבה.

סבא ישב לבד במטבח.

אמנם היה זה אחד מימיו של חודש אפריל, אבל השמש כבר זרחה בעוז וקפחה על גגות הבתים. כולם דיברו על החום, לא יודעים בדיוק אם זה אביב או תחילת הקיץ.

את סבא לא כל כך עניין מזג האוויר, הוא היה, כמו שאומרים, נעול על דבר אחד.

"אוי! אני סמא!!!" הוא צעק.

אף אחד לא שמע.

"אוי! אני סמא!!!" הוא קרא שוב כשהוא מעלה את הטון.

עכשיו שמעו אותו האנשים שישבו בסלון, אבל הם לא הגיבו. אני מניח שהם כבר התרגלו ל(התעייף מה)דרישות של סבא. הנהמה השתנתה במהירות לתחינה.

"אוי!!!! אני סמא!!!"

זה עבד. "הנה סבא," הופיעה עליזה, כשהיא מושיטה לו כוס לימונדה גבוהה ומרווה, וממהרת לרוץ לספה בסלון. הספר שלה נפל, ולקח לה עוד דקה שלמה, פחות או יותר, למצוא מחדש את המקום. ואז… ברגע שהיא הצליחה להיכנס שוב לעלילה, היא שמעה קול מוכר מאוד מקונן מהמטבח. כן, זה היה סבא. מה הוא רוצה עכשיו?!

"אוי! איך הייתי סמא!!!"

טוב, טוב. אז אימצתי בדיחה יהודית ישנה משנות החמישים. בסדר, השלושים... איכשהו, הסיפור הזה תמיד לחץ לי על נקודה רגישה בעצב הצחוק. סבא המסכן... יושב לבד במטבח. אני חושב שהוא לא היה כל כך סמא אחרי הכול, מה דעתכם? או שהוא כן היה. לעולם לא נוכל לדעת. אבל דבר אחד אנחנו כן יודעים: הוא בהחלט היה בודד.

אתם יודעים, פסח יותר קרוב ממה שאנחנו חושבים, מזכירה לי אשתי בעדינות, ואני מניח שאני חושב על סבא ומשפחה ודברים כאלה. אבל פסח באמת מזכיר לי משהו אפילו יותר יסודי: אובדנה של אומנות "ההקשבה" לכל אדם שהוא.

לפני לא המון זמן, אנשים נהגו להקשיב אחד לשני.

רבים מאיתנו כבר לא זוכרים (זה כולל אותי), אבל, לפני לא המון זמן, אנשים נהגו להקשיב אחד לשני. זה נכון! אנשים ישבו יחד, בין אם זה בגינה, בבית הקפה, או משני עברי הטלפון. אדם אחד דיבר – האחרים הקשיבו, ואז הם החליפו תפקידים! זאת הייתה הנוסחה, וזה עבד.

אבל ימים אלה אבדו... לצערנו. קשר עין, אמפתיה והקשבה פשוטה, הוחלפו במכשירי שלט רחוק, מזון מהיר מאוד, ו"הייתי מפטפט אתך בכייף, אבל אני חייב ל..." (הקול גווע אל תוך מחשב כף היד).

מה קרה?

התהליך היה הדרגתי. בהתחלה מצאנו את עצמנו עם פחות ופחות זמן לפעילויות שגרתיות כמו הקשבה למישהו אחר. "כל כך לא פרודוקטיבי". ואז, כאשר תמונות הוידיאו הפכו להיות הדבר העיקרי שמוצא את דרכו אל מוחנו ברגעי הפנאי הספורים, "שכחנו" איכשהו איך להקשיב לאחרים. "מתי מתחיל הסרט? "...

ועכשיו, לצערי, אם אנחנו פוגשים מישהו שצריך לדבר, אנחנו פשוט מרחמים על הנפש האומללה. "לא שאכפת לי אבל... לא בשביל זה מקבלים הפסיכולוגים כל כך הרבה כסף?"

מגיע פסח. עם כל תפארתו, הוֹדוֹ ומנהגיו. אבל בין הסכו"ם המשובח, הגביעים הנוצצים, ושפע הסמלים הרוחניים, ליל הסדר הוא באמת כל כולו אמנות ההקשבה.

ביהדות, אנחנו מספרים לילדים שלנו סיפורים כדי לעורר אותם.

אומרים שבכל העולם אנשים מספרים לילדים שלהם סיפורים כדי להשכיב אותם לישון. אבל ביהדות אנחנו מספרים להם סיפורים כדי לעורר אותם. היין, המצה, המרור, כולם חשובים עבור ליל הסדר, אבל ההתחייבות הראשונית שלנו בלילה הזה היא פשוט לספר את הסיפור – סיפור ההתרחשויות הניסיות שאפיינו את השחרור ממצרים והובילו אותנו בדרכנו להר סיני. והקשבה לסיפור הזה היא חיונית עבור כל התהליך.

התורה, המנוסחת באופן דקדקני במיוחד, מצווה לנו באופן מוזר מתודולוגיה של סיפור: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" (שמות י' ב').

התנאי שמציגה התורה, שנדבר "באוזני" הילדים שלנו, יכול להישמע מיותר. כלומר, לאיזה מקום אחר נפנה את מילותינו – לשיער שלהם? אבל היום, ההנחיה הזאת נשמעת לא פחות מנבואית! יגיע זמן (והוא הגיע) שהקשבה תהפוך להיות בלתי יעילה, נשכחת, שיעבור זמנה. אבל לסיפור הזה חייבים להקשיב. תמסרו את הפרטים בכל אופן שתרצו, אבל תוודאו שהילדים שלכם מקשיבים באמת. דברו אל תוך האוזניים שלהם.

היום, עם הצורך שאינו יודע שבעה למוסס כל מטרד שבו אנו פוגשים, פעוט ככל שיהיה, ועם חוסר הסבלנות המוחלט שלנו לכל חוסר נוחות שהוא, אנחנו כבר לא רואים איזו עוצמה יכולה להיות ב"הקשבה" אמיתית. במקום זה, כולנו הפכנו ל"מומחים לפתרון בעיות". תמיד מוכנים לשלוף כמה פתרונות מושלמים אל מול הבעיות שידידים שופכים בפנינו.

כפי שבוודאי כבר הבחנתם בשלב זה... הפתרונות היצירתיים להפליא מתקבלים בהתלהבות רק לעתים רחוקות. אם אתם באמת בני מזל, פשוט יתעלמו מהתובנות המאירות שלכם. אבל סביר יותר שהתגובה בה תזכו תהיה משהו בין בוז ללעג, משום שאתם העליתם רעיון שאני לא חשבתי עליו. בררר!

מה שהמְסָפֵּר רצה באמת כאשר "חשף" את הבעיה שלו בפנינו, היה בסך הכל "האזנה" טובה, קשובה, רחומה וכנה. סוג כזה של תגובה יתקבל תמיד בברכה. ובימינו הוא בהחלט אינו צפוי. הוסיפו מנה של קשר עין מהסוג הישן, וקורט הבנה אמיתית, ותופתעו להיווכח עד כמה תשתפר התגובה שתקבלו. במלים אחרות: החליפו את המוח בכתף ותראו איך הלבבות נפגשים.

פסח, ההזדמנות לזכות בחירות אמיתית, יכול להיות גם טקס הפתיחה להתחייבות חדשה - לתת לאנשים מה שהם באמת צריכים: הזדמנות לדבר. הזדמנות להישמע. מגע מנחם. הקשבה טובה. ולפעמים... כוס לימונדה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן