בבוקר יום שלישי אחד התקשרתי לחברתי אתי בהתרגשות ובשמחה. יום שני היה מועד הדיון הסופי במשפט שלה נגד בעלה לשעבר, אחרי שלוש שנים ארוכות של מאבקים משפטיים. בהתחלה על משמורת, אחר כך על זכויות ביקור, ולבסוף על מזונות. תיארתי לעצמי שאתי תחוש הקלה, כפי שחשה כל מי שמוצאת את דרכה החוצה אל אור השמש, לאחר שנים של תעיה במבוך אפל.
"זה נגמר!" שאגתי בעליצות אל תוך הטלפון.
"טוב, לא בדיוק", אתי נשמעה מדוכדכת. "אנחנו הולכים למשפט כולל. המועד לדיון הוא ספטמבר הקרוב."
"ספטמבר?!" קראתי. "זה בעוד שישה חודשים! מה קרה? חשבתי שהפסיקה בנוגע למזונות הייתה אמורה להינתן אתמול."
"זה גם מה שאני חשבתי."
לא האמנתי שאתי תצטרך להמשיך לחיות במצב הבלתי-אפשרי הזה, ללא מזונות, במשך חצי שנה נוספת. "מה קרה? האקס לא היה מוכן לתת לשופטת להחליט?"
"בעצם, הוא היה מוכן לזה. אני זו שלא הייתי מוכנה לתת לשופטת להחליט בעניין."
הייתי בהלם. "הוא הסכים ואת סירבת?! אבל זו לא השופטת א. שטיפלה בתיק שלך כל הזמן הזה?"
"כן, זו אותה שופטת," אישרה אתי.
"אבל השופטת א. אוהבת אותך! היא פסקה לטובתך בכל דבר ועניין. וברור שהיא לא אוהבת את בעלך לשעבר. למה שלא תתני לה להחליט?"
"טוב, זה לא כל כך פשוט. אם ניתן לה להחליט, זו החלטה סופית ואז הדבר יוצא מהידיים שלנו. אין לנו שום זכות לערעורים. אם אנחנו הולכים למשפט כולל, ואנחנו לא מקבלים את ההחלטה שלה, אנחנו יכולים לערער לבית דין גבוה יותר."
"אבל היא אוהבת אותך!" חזרתי על דבריי, לא מאמינה. "היא תתן לך פסק דין הוגן."
"טוב תראי… אני לא ממש בטוחה," התחילה אתי בהיסוס, "אבל אתמול בערב קרה משהו שגרם לי לתהות אם אני יכולה לבטוח בה. מישהו נתן לי, בחינם, כרטיס לאופרה בתל אביב. לא הייתי שם אף פעם. בהפסקה, במי אני נתקלת בשירותים? בשופטת א. היא, כמובן, לא הייתה יכולה להגיד לי דבר, אבל היא חייכה אליי חיוך אוהב כזה. מאז אני תוהה אם כדאי לי להפקיד את ההחלטה בידיה."
עוד דוגמא עצובה לתסביך ה"להיות בשליטה" שכל כך קשה להשתחרר ממנו, חשבתי לעצמי בעצב רב, כאשר הקורבן הפעם הוא חברתי הטובה אתי.
לתת לשופט להחליט
לתת לשופט העליון – כלומר לא-לוהים – להחליט, הוא אחד האתגרים הרוחניים הקשים ביותר העומדים בפנינו. א-לוהים ציין במפורש שכל מטרתה של יציאת מצרים הייתה לעשות אותו לא-לוהינו: "אני ה' א-לוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-לוהים" (במדבר טו, מא).
עבור רובנו, שחייבים לשלוט בכל מצב, קל יותר לטפס על האוורסט בידיים קשורות מאחורי הגב.
א-לוהים הוא השליט העליון ביקום ובכל אשר בו. כשאנו מוותרים על השליטה לטובת בורא עולם, אנחנו מאפשרים לו להיות א-לוהים. כשאנו מנסים להתאים את רצוננו לרצון הא-לוהי, ואומרים בכנות לא-לוהים: "אוקיי, אני רציתי את זה אחרת, אבל אתה זה שקובע, ואני מקבל את רצונך כרצוני", או-אז הופך בורא עולם לא-לוהים עבורנו.
עבור רובנו, שחייבים לשלוט בכל מצב, קל יותר לטפס על האוורסט בידיים קשורות מאחורי הגב. נכון, אנחנו מתירים לבורא עולם להיות א-לוהים במובן הקוסמי: בריאת העולם, סיבוב הפלנטות על צירן, וכן הלאה – אך כשמדובר במיקרוקוסמוס, בחלקת הא-לוהים הקטנה שלנו, במקום העבודה, במשפחתנו ובחברינו, אנו חומדים את השליטה הא-לוהית בכל יום ויום, לפעמים בכל שעה ושעה.
בשבוע שעבר הייתי צריכה לקנות תרופה כלשהי לבני. ברגע שיצאתי מחוץ לתחומי העיר העתיקה בירושלים, שבה אני גרה, מצאתי את עצמי בתוך פקק שהזדחל לו, פגוש אל פגוש.
"בקצב הזה, יקח לי לפחות שעה לנסוע לבית המרקחת ולחזור," חשבתי, "עדיף שאברר אם התרופה נמצאת אצלם במלאי לפני שאשרוף שעה שלמה."
התקשרתי לבעלי בסלולארי וביקשתי ממנו שיחפש את המספר של בית המרקחת ויתקשר לוודא שהתרופה נמצאת במלאי. כמה דקות – ואולי 20 מטר – לאחר מכן, הוא התקשר אליי לומר לי שיש להם, באריזת 250 מ"ג. מה המינון שאנחנו צריכים? בדקתי את המרשם. כן, 250 מ"ג, אבל עדיף שאוודא את העניין בעצמי. בעלי נתן לי את מספר הטלפון של בית המרקחת, התקשרתי ודיברתי עם אותה רוקחת, היחידה באותה משמרת באותו בית מרקחת קטן. כן, התרופה נמצאת.
אחרי עוד חצי שעה של זחילה בפקק, הגעתי לבית המרקחת. אחרי שחיכיתי בתור במשך עשר דקות, הושטתי את המרשם לרוקחת. היא הביטה בו ואמרה: "אה, כן, בעלך התקשר וגם את." היא החלה לפתוח ולסגור מגירות, ולאחר כמה דקות חזרה לדלפק.
"זה חסר," היא אמרה.
"מה?" כמעט צעקתי. "אבל התקשרנו! את אמרת שהיא נמצאת אצלכם במלאי!"
"היא הייתה אצלנו במלאי", היא אמרה בהתנצלות. "היו לנו שתי חבילות. אבל מאז שהתקשרת הגיעו עוד אנשים. את ציפית שנשמור לך אותה?"
לא משנה כמה אני מסודרת, יעילה, יסודית והגיונית, אני לא יכולה לשלוט בעולם. אני לא יכולה אפילו לשלוט ביכולתי לרכוש תרופה אחת קטנה.
כל הדרך הביתה, שוב תקועה בפקק, חשבתי כמה מטריפה את הדעת היא המציאות הזאת, שבה לא משנה כמה אני מסודרת, יעילה, יסודית והגיונית, אני לא יכולה לשלוט בעולם. אני לא יכולה אפילו לשלוט ביכולתי לרכוש תרופה אחת קטנה.
א-לוהים שולט בעולם. רוב הזמן, לעניות דעתי, הוא עושה עבודה נהדרת. אבל לפעמים, כשברור לי בדיוק איך פני הדברים צריכים להיראות, א-לוהים מחליט אחרת. וזה הסיכון שאנחנו לוקחים כשאנחנו נותנים לו להיות א-לוהים.
מכירים את הסיפורים האלה?
-
אתם מתכננים את החופשה המשפחתית במשך שלושה חודשים וכשמגיע מועד היציאה, מתברר שאחד מילדיכם חולה.
-
אתם נתקעים מחוץ לבית בלי מפתח, והשכן, שיש לו מפתח, נמצא בצפון.
-
אתם מכינים מצגת יוצאת מן הכלל ללקוח עתידי, אבל לא מקבלים את הפרוייקט.
-
אתם עושים כל מה שכתוב בספר, אבל הילד עדיין מסרב ללכת לישון בזמן.
-
אתם מוכנים בזמן לפגישה עם חברים, או עם בן/בת זוג שאתם מקווים להרשים, עשר דקות לפני תחילת הסרט – ואז אמא מתקשרת וצריכה אתכם דחוף, או שחיית המחמד שלכם חמקה מהדלת ולא מוכנה לחזור הביתה.
בכל פעם שהדברים לא מסתדרים כרצוננו, נתונה בידינו הבחירה כיצד להגיב. אנחנו יכולים להיות מתוסכלים, לכעוס, להיות מרירים – או לתת לבואר עולם להיות א-לוהים.
ויתור על השליטה, אין משמעו התנערות מאחריות. היהדות מחייבת אותנו לתכנן את חופשתנו בשימת לב, להכין את המצגת, לקבוע גבולות ברורים לילדים, ולהתייצב לפגישות שקבענו. אך לעתים (קרובות למדי!), על אף כל מאמצינו, ההתרחשויות אינן עולות יפה. אלו הם המקרים שבהם אנו מתחרים בא-לוהים על שליטה, פשוטו כמשמעו.
כדי להיכנע ולהעביר את השליטה לא-לוהים, יש לבטוח כי הוא יעשה את הטוב ביותר עבורנו. תכופות, בדומה לחברתי אתי, לא משנה כמה פעמים פסק השופט לטובתנו, אנו עדיין חוששים לבטוח בו. הניסים הגדולים שהתרחשו ביציאת מצרים דומים לפגישתה של אתי עם השופטת א. בבית האופרה. בדיוק כשם שחיוכה האוהב של השופטת העביר את המסר שאתי אכן חשובה לה, כך מכוונים ניסי יציאת מצרים לשכנע אותנו, אחת ולתמיד, באהבתו הגדולה של א-לוהים כלפינו.
"תנו לי לנהוג"
בניגוד לחגים אחרים בלוח השנה היהודי, אשר בהם נדרש מאמץ רוחני גדול מאיתנו, המבקשים ליהנות מהמתנות הייחודיות הטמונות בהם - פסח ניתן לנו כצ'ופר, בחינם. הגאולה ממצרים התרחשה לא משום שהעבדים, בני ישראל, היו ראויים לכך, אלא משום שהם זעקו לא-לוהים במצוקתם. כל מה שנדרשו לעשות כדי להשתחרר היה להתמסר לרצונו של הא-ל, והם עשו זאת באמצעות הקרבת שֶׂה (המסמל הליכה בעקבות רעיון או אדם), ובאמצעות הליכתם במדבר אחרי א-לוהים, בלי לדעת מה יאכלו או ישתו בישימון העצום המשתרע בין מצרים והארץ המובטחת.
פסח הוא הזמן לשמוע את הקול הא-לוהי אומר: "תנו לי לנהוג"
בכל שנה בפסח, מתרחשת הדינמיקה הבאה: פסח הוא הזמן לשמוע את הקול הא-לוהי אומר, "תנו לי לנהוג". אין זה אומר שאנו יכולים להצטנף לנו במושב האחורי ולהירדם. זה אומר שעלינו להפסיק "לנהוג" ממושב הנוסע.
ה"נוהגים ממושב הנוסע" יושבים ליד הנהג, ומחלקים מאותו מקום פקודות בלתי פוסקות כמו: "תאט!", "תפנה כאן ימינה!", "תיזהר מזה שמנסה לעקוף אותך!". כשהמכונית שלפניהם עוצרת בפתאומיות, הם לוחצים בחוזקה על דוושת הבּרֶקס. אלא שלמרבה הצער, בצד שבו הם יושבים אין בּרֶקס.
בדומה לכך, רובנו נוהגים את חיינו בעודנו בולמים בחוזקה, מאיצים בנחישות או אוחזים בכוח בהגה… אבל אין שָׁם כלום. אין דוושת בלימה, האצה או הגה בצד האנושי של המכונית. כל מכשירי השליטה נמצאים בצד השני; וא-לוהים יושב במושב הנהג.
לפי המחשבה היהודית, הכוח היחיד שנמצא בידיהם של בני אדם הוא הכוח לבחור בין טוב לרע. כל השאר מתוזמן בידי א-ל אחד, הכוח היחיד ביקום.
כדי ליהנות מכוחו המשחרר של חג הפסח, עלינו להפסיק לנסות לשלוט בעולמנו ולהתחיל לסמוך על א-לוהים שיעשה את העבודה. הזמן הטוב ביותר לשינוי הוא במהלך ליל הסדר, בזמן אכילת האפיקומן - המצה שנאכלת לאחר הקינוח, ומסמלת את קרבן השה. כשתאכלו את המצה בדממה, ללא הפרעה, דברו אל א-לוהים בלבכם ואמרו לו: "אני רוצה באמת ובתמים להתאים את רצוני לרצונך". חירות גדולה מזו לא תטעמו לעולם.
(11) אנונימי, 28/3/2018 05:42
מדהים
נוגע בלב ובשכל חודר עמוק פנימה תודה רבה
(10) Esti, 2/4/2013 18:34
just at the right time
Thanks for your words if truthfulness each day is full of greatness. To each of us g -d is there, doing the best share. May we all merit Mashuach Tzidkeynu. BEMHERA BEYAMENU AMEN.
(9) שושה, 13/4/2008 08:38
כן ולא
אני אכן מקבלת שעלינו להשאיר את ההגה בידי השם, אלא שהדוגמא של אתי לא מתאימה.
אתי, בהחלטתה, מגלה גדלות נפש אמיתית, שהרי היא יודעת שהשופטת לטובתה, ועדיין היא רוצה משפט הוגן לה ולאבי ילדיה, ולא משפט מוטה.
וגם אם תאמרו שזהו רצון השם, הרי שהאחריות המוטלת על כתפיה של אתי נשארת, והיא את חלקה מקיימת במלואו.
(8) שפרה, 7/4/2008 07:10
מרגש
פשוט אמונה בקב"ה
זה מה שאנחנו צריכים!
ממש ריגש אותי עד דמעות
תודה רבה
(7) דן בן יעקב, 6/4/2008 06:46
למס. 6 - טעות נפוצה בידך
אנו אמורים לבטל את רצוננו האגואיסטי ולעשות את רצון בורא עולם! בבחינת מה הוא רחום וכו.אין אתה יכול להשפיע על רצון הבורא, (זוהי אלילות לחשוב כך !)אלא עליך לעשות רצונו, כפי שנכתב בספר " העיצות הטובות " שנתן לנו,= תורתנו הקדושה ! הקירבה לבורא מתבטאת בהשתוות הצורה, בין רצון הבורא לרצון הנברא.
(6) אלברט שבות, 1/4/2007 11:54
שרה יוכבד ריגלר: אינני מסכים איתך.
העובדה שהכל נמצא בשליטת השם יתברך אינה נתונה לוויכוח, בין אם "אתן" לו את ההגה ובין אם אקח את ההגה לידי... וכאן מגיעה שאלת המליון: אז איך אני אמור להתנהג? מה מצפה ממני השם יתברך? מדוע הביא אותי לעולם?
התשובה היחידה שאפשר להעלות על הדעת היא: השם יתברך הביא אותי לעולם בשביל להנות ממנו; ואני יכול להנות ממנו אם אני אעשה כרצוני. אני רוצה לאכול חומוס; רוצה ללכת לטיול ולהנות מהטבע; רוצה להתקדם; רוצה לעלות לירח; רוצה שהבן שלי יחלים; רוצה להביא לו תרופה שיחלים...
במילים אחרות, הרצון שלי, כאשר אני מביע אותו באופן כנה ואמיתי - הוא הוא רצון השם יתברך. במילים עוד יותר ברורות, השם יתברך הביא אותי לעולם בשביל לעשות את רצוני האישי האנושי, וכל עוד אני עושה את זאת באופן כנה ואמיתי - הרי אני עושה את רצונו הוא.
הדבר דומה למערכת הרצונות שלך ושל בנך הקטן: את רוצה באמת ובתמים שהוא יעשה את רצונך, וגם הוא קולט את המסר הזה ויודע את צפיותך ממנו. אולם ואם נצלול אל עומק "רצונך" פנימה, נמצא בעצם רצון הפוך על הפוך: את רוצה ומצפה מבנך שיעשה את רצונו הוא ולא את רצונך, והראיה על זאת היא שאת קופצת משמחה ברגע שאת מבחינה באיזושהי החלטה עצמאית שלקח בנך לבד ללא התערבותך... שהגיע אל רצונו האישי בכוחות עצמו. מכאן אני מגיע למסקנה, שדאגתך היחידה למעשה היא, שרצונו של בנך יהא תקני, היינו נכון - לא מבולבל, לא מעוות; בזה מסתכם כל רצונך האישי בנוגע לבנך אהובך.
על אותו משקל, לא פחות ולא יותר, "רצון" השם יתברך מאיתנו: שניהיה עצמאיים, שנעשה את רצוננו ונגיע אליו. מאידך, דאגתו היחידה של השם יתברך היא אודות תקניות רצוננו: שרצוננו יהא תקין, נכון, בלתי מעוות, שלא נתבלבל ונסטה אל מערכת רצונות בלתי ראויה. לכן הוא נתן לנו את התורה ואת המצוות ואת החוקים: לא בשביל לעשות את "רצונו" אלא בשביל לעשות את "רצוננו"; היינו להכין אותנו לבגרות, לעצמאות, לחופש... התורה היא ארגז כלים שהכין עבורינו השם יתברך, בשביל להביא אותנו מהר ובטוח אל עבר עצמאות מחשבתית, רצון חופשי, תקני...
ואיך זה מתבטא בחיים היום יומיים: אם נקח את התרופה שביקשת לקנות לבנך: העובדה שלא מצאת את התרופה ולא היגעת אליה - אינה מבטא את רצון השם יתברך כי-אם את רצונך את: רצונך שלך לא היה תקין, ולכן לא היגעת אל התרופה, למרות ועשית מבחינתך לכאורה את כל ההכנות הנכונות...
היכן נמצא את אי-התקניות - רק את יודעת... אולי לא היית משוכנעת בתוכך בנחיצות התרופה; אולי לא בטחת במאה אחוז ברופא שרשם לבנך את התרופה; אולי רצית בעצם וקיווית לא למצוא את התרופה... ואולי בגין משהו אחר לגמרי... הרחוק ממני שנות אור.
רצון האדם, שרה, כאשר הוא תקין - מתקיים; כי זה הוא רצון אלוקים.
מקרא:
תקין: נכון, כנה, ישיר, לא מזוגזג.
פסח כשר ושמח,
אלברט שבות / פנמה
(5) רונית, 19/4/2006 14:56
יפה מאד!!!
מעורר ומזכיר את המציאות האמיתית ולא הוירטואלית בה אנו רגילים לשקוע.
ישר כח גדול על המאמר המחכים.
(4) מתן, 16/4/2006 01:43
לי קרה משהו די דומה
רציתי לטייל עם הכלב שלי ובדיוק התחיל גשם
(3) שירה, 11/4/2006 03:46
לפי דעתי זה יותר דומה לאוטו לימודי נהיגה
אם כבר ההשוואה למכונית-אז לפי דעתי יחסי אלוקים-אדם יותר דומים לאוטו של לימודי נהיגה, כשאנחנו במושב התלמיד וה' במושב המורה. הוא נותן לנו לנהוג,אבל יש לו את אותם דוושות שיש לנו וכשהוא רואה שאנחנו נוסעים למקום מסוכן או לא לפי חוקי התנועה-הוא תופס לנו את ההגה, לוחץ על גז וברקס בהתאם. אם רק נוותר על האגו שלנו שנפגע מהתערבויות כאלה-תהיה לנו נסיעה נעימה ומינימום התערבויות! אבן! חד שמח לכולם!
(2) אביה ממן, 10/4/2006 16:06
תגובה
נהנתי מאד לקרא את המאמר- ישר כח!
(1) טלי, 10/4/2006 01:02
מקסים
זה עורר בי מחשבות על הדברים שפקדו אותי לאחרונה.
על כל הדברים הקטנים והגדולים שמתפקששים ואיך בדיוק אני מגיבה אליהם.
תודה על חומר למחשבה.