עסקנו במאמר הקודם חלונות בזמן - זמנים ידועים מראש בכל שנה שבהם יש לנו אפשרות להתחבר ולמשוך אנרגיה שתעזור לנו להתמודד עם חיינו בצורה טובה יותר. זמנים אלה מכונים על ידי המקובלים "אור דחסדים". הבהרנו כי חג הפסח, או ליתר דיוק היום הספציפי שהוא ט"ו בניסן, הוא אחד מאותם חלונות בזמן והזדמנות לקבל "אשראי אור" לשנה שלמה.

בנקודה זו חייבים להבין את הפיזיקה הרוחנית שמאחורי בניית ה"אנטנה" שמושכת אנרגיה זו. באופן פשוט אומרת הקבלה על פני אלפי כתבים שונים (הזהר הקדוש הוא רק אחד מהם), כי הכלי האולטימטיבי היחידי שמחבר אותנו לאותו מעיין אנרגטי נכסף הוא מודעות.

מודעות, רבותיי

במבט ראשון זה נראה כמו סיסמה ניו-אייג'ית. אך המקובלים אינם מסתפקים בזריקת סיסמאות ריקות באוויר ונותנים הסבר מקיף ופרקטי בנושא. הכל מתחיל מהגדרת תכונות הבורא (עד כמה שניתן להגדיר יישות ש"...שכל לא ישיגו..."). הבורא מוגדר בתור הדבר הרוחני המוחלט שאין בו טיפת גשמיות. ככזה, אין בו תכונות אנושיות כגון כעס, זעם, עצבות, קנאה וכד', למרות סיפורי המקרא. הרמב"ם נלחם כל חייו בתופעת האנשת הבורא.

מנגד, עומד האדם, שהוא יצור כלאיים: רוחני וגשמי כאחד. יש בו את הנשמה, שהיא "חלק אלוהה ממעל", שכמו הבורא אינה סובלת מתכונות אנושיות ויודעת רק אהבה, שמחה ויצירה; אך יש באדם גם חלק נוסף, החלק הגשמי שהנשמה "עטופה" בו, "הצד האחר" של האדם, ה"סיטרא אחרא" (בארמית).

הטענה המרכזית בקבלה היא שככל שאנו נמצאים יותר תחת שליטת הצד הגשמי שבנו, יצרנו הרע, כך אנו מתרחקים מהבורא ומהאנרגיות המיטיבות שהוא יכול להעניק לנו. לכן, הדרך היחידה להתחבר לאותם זרמים של אור אלוהי היא להידמות לבורא (להיות ב"שיווי צורה" לו), על ידי התגברות על שליטתו של הצד הגשמי שבנו, על הסטרא אחרא.

ההתגברות הופכת אותנו פחות גשמיים ומאפשרת לחלק הרוחני שבנו, לנשמה, להתבטא יותר ויותר ובכך להתחבר יותר לעולמות הרוח ולבורא.

אחת האינדיקציות לכך שאנו נשלטים על ידי הצד הגשמי שבנו היא חוסר מודעות. אנחנו אפילו לא שמים לב, אך יותר מתשעים אחוז ממחשבותינו ופעולותינו ביומיום נעשות בחוסר מודעות מוחלט, "על אוטומט". תגובתיות והיסח הדעת שולטים בנו באופן מלא.

הביטו על דברים פשוטים: מישהו שואל לשלומנו בעבודה, "מה העניינים?". "סבבה!" (או אחת מקרובותיה) אנחנו זורקים לאוויר כלאחר יד וממשיכים ללכת תוך כדי מחשבות על מיליון דברים אחרים.

כשאנו שואלים לשלומו של מישהו באותו האופן, מבלי להרגיש אפילו, אם אותו אחד נעצר ומתחיל לשפוך בפנינו את ליבו על קורות חייו כתגובה, אנו ניתפס בהפתעה מוחלטת כי לא באמת התכוונו לשמוע את צרותיו. שאלנו "מה העניינים" יותר כאמירת אגב אוטומטית מאשר מתוך עניין אמיתי באחר.

אוטומטי לאנשים

האם קרה שנהגתם בלילה, שקועים במחשבות, ולפתע נעצרתם ברמזור מופתעים איך הגעתם לשם? האם קרה שהנחתם את המפתחות ואחר כך ניסיתם לשחזר את צעדיכם כמו בשידור חוקר? הגוף נהג "לבד", ללא מודעותכם, המפתחות נעלמו מעצמם, כאילו לא אתם הנחתם אותם מלכתחילה...

אנחנו שולפים מאות ואלפי תגובות ומעשים קטנים אוטומטיים לחלוטין במהלך יום, רגעים שבהם המודעות פשוט "לא נמצאת בבית".

אם חושבים על זה לעומק, מפחיד לגלות עד כמה אנחנו על אוטומט וללא מודעות במרבית חיינו. זה כולל את הדרך שבה אנו אוכלים, מתרחצים, רבים, זה כולל את הזוגיות, ההורות וכמעט כל תחום של חיינו. המקובלים טוענים שככל שאתה חי בחוסר מודעות כך אתה מתרחק מכל אותו שפע אנרגטי.

ואז מגיע הפסח, היום הספציפי בשנה שבו אדם יכול "להיטען" באופן שמשנה חיים שלמים לטובה (כן, עד כדי כך) ופשוט חבל להפסיד את ההזדמנות. מה צריך לעשות? איך להתחבר לאור דחסדים? פשוט לשמור על כמה שיותר מודעות כמה שיותר זמן ביום הגורלי הזה. זה פשוט רק על הנייר. בפועל, מודעות באה לנו מאוד קשה.

על פי כל המסופר לעיל, אנו מתחילים להבין שמרכז ליל הסדר הינו למעשה "מה נשתנה".
חייב להיות לילה זה שונה מכל הלילות האחרים בשנה. מדוע? כי הרגלים הם אוטומט, וכאשר אנחנו עושים דברים אחרת, אנחנו מתרחקים בכוח מהאוטומט שהוא חוסר המודעות.

חז"ל דיברו על שיטות שחלקן נכנסו לסדר עצמו - מסובין ולא יושבין, קוראים בהגדה ולא סתם אוכלים, ואפילו עושים דברים "משוגעים" כמו לחטוף את השולחן מתחת לסועדים, להפתיע בשאלות בלתי הגיוניות או להגיש מאכלים שלא מצפים להם כלל - כל דבר, ובלבד שלא נשקע באוטומט שמנתק אותנו מאור דחסדים.

אותו רעיון תקף כמובן גם לתכנים עצמם. לא ייתכן שנקרא את ההגדה כמו רובוטים במרוץ לקראת האוכל שבקצה המסלול, ללא הבנת התכנים ומהותם. חייבים להבין ולדון על מה שקוראים. לא ייתכן שנייצר אפילו רגע של כעס, עצבות או מריבה בליל הסדר, כי כל אלה מקורם בסטרא אחרא המנתק אותנו מאור דחסדים. כך גם לגבי התעלמות מנזקקים, ביטויו של האגואיזם, שגם הוא ממקצרי זרם האור האלוהי.

גם תרגילים קטנים יכולים להועיל: אם תחליפו בין הידיים בהחזקת סכין ומזלג ותרימו את הכוס לשתייה ביד החלשה, אין מצב שלא תהיו חייבים להתאמץ ולהשקיע מודעות בפעולה. נסו לאכול מרק מבלי לנקוש עם הכף ולו פעם אחת בתחתית הקערה, זהו שפגאט מודעות מוחלט שאפילו הזן בודהיסטים אימצו לעצמם.

כל אלה ועוד, כיד הדמיון הטובה, רק אל תירדמו בשמירה, אל תיפלו להיסח הדעת ואל תתנו לילדיכם להיכנס לאפטיה או לאוטומט אפילו לרגע. עלינו לעשות ככל יכולתנו שיהיה לילה זה שלא ככל הלילות כי זוהי הדרך לשמור על מודעות ולהתחבר לאור דחסדים.

לעוד מאמרים של אלי רייפמן