"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – הגדה של פסח

מדי שנה, בליל הסדר, אנחנו קוראים את הוראתה הנצחית של ההגדה, לראות את עצמנו כאילו חווינו את אירועי הגאולה. הסדר עצמו נועד כדי לעזור לנו לדמות את עצמנו לוקחים חלק בסיפור. אנחנו טובלים כרפס במי מלח כדי לזכור את הדמעות ששפכנו במצרים, ואנחנו מכרסמים מרור בניסיון לחוות משהו מהאומללות שחשנו כעבדים.

אולם כמה רחוק יכולים מי המלח והמרור לשאת אותנו? במשך רוב חיי כשדמיינתי את מצרים העתיקה, חשבתי על הסרט האפי מ 1956 – "עשרת הדברות". אהבתי את זירות הצילום המרהיבות, את אינספור הניצבים ואת עיצובי השיער וגלימותיה המרהיבות של אן בקסטר, בתפקיד נפרטיטי, מלכת מצרים.

לאחר בחינת פריטים מצריים עתיקים, לא נראה לי שאי פעם אשוב לחשוב על מצרים כמו קודם

שנים אחר כך, כשביקרתי בתערוכה נודדת של המלך תות אנך אמון, תפישותיי המוקדמות לגבי מצרים העתיקה זכו לחיזוק ואישור. אמנות הכלים הייתה עוצרת נשימה. ידעתי שמצרים העתיקה לא הייתה נחמדה אל אבותיי, אבל היה לי קשה לדמיין זאת כמשהו ממש לא נעים. להיפך, התקופה נראתה מרתקת, מתקדמת ומקסימה.

הדבר השתנה לאחרונה, אחרי שמשפחתי ואני בילינו אחר צהריים אחד, בבחינת פריטים מצריים עתיקים במוזיאון שיקגו להיסטוריה טבעית. לא נראה לי שאי פעם אשוב לחשוב עוד על מצרים כפי שחשבתי קודם.

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" – שמות א, יג.

הפריט הראשון שבחנו היה קבר מדהים, שהועבר ממצרים בשלמותו. יכולנו לראות את הצידה שהוכנה עבור שוכנו העשיר של הקבר: אוכל, ממון, חומרי טיפוח... ואת תמונותיהם של מאות עבדי ביתו שנשחטו, על מנת שנשמותיהם תוכלנה ללוות את אדוניהם במסעו לחיים שלאחר המוות. בכל פעם שאדם חשוב מת, היו כל עבדיו נרצחים בהמוניהם בדרך זו.

כשהבטתי בפרצופים שצוירו על קירות אלה לפני אלפי שנים, ניסיתי לדמיין שכל אחד מהם היה בן או בת של מישהו, אבא או אמא של מישהו. 

ראינו עוד בתערוכה תצוגה של פריטים יומיומיים: סירים, מאזניים ומשקלות מדידה. ואז למדנו על העונש המזעזע שבא על סוחרים ועבדים שנחשדו בהונאת אדוניהם: עינויים מזעזעים, כריתת איברים, עונשים פומביים כמו הלקאה, הוקעה ועקירת עיניים... והרשימה נמשכה ונמשכה. בני המעמדות העליונים במצרים העתיקה היו מוגנים, אבל בני המעמד הנמוך נחשבו לכלי משחק שזכו לעתים קרובות ל'טיפולים' האיומים ביותר שניתן להעלות על הדעת.

בני משפחתי ואני התחלנו לחוש בחוסר נוחות, אבל המשכנו בביקור. ראינו דוגמאות ללבוש מצרי עתיק. בעוד שבני המעמד הגבוה לבשו גלימות לבנות ארוכות ושופעות, כמות הבד התמעטה ככל שירד מעמד האדם. עובדים בני המעמד הנמוך ועבדים הלכו עירומים לחלוטין, מתמודדים עם השמש המצרית הלוהטת כמו גם עם נחשים ועקרבים.

בסוף ראינו תמונות של מאבקים פומביים. תמיד קישרתי גלדיאטורים עם רומא, אולם מסתבר שמאות שנים קודם לכן, במצרים העתיקה, היו מאלצים עבדים להילחם בחיות פרא כמו אריות, במחזות שכפי הנראה היו פופולאריים מאוד.

כשיצאתי מהמוזיאון, רועדת כולי מהתצוגות המבעיתות שראיתי, שאלתי את עצמי: איך אני, שחיה במנעמי המאה ה-21, מסוגלת לדמיין איך זה להיות עבד, השפל שבשפלים, בחברה אכזרית וסדיסטית כמו מצרים העתיקה? לפחד שבכל רגע אני או אחד מיקיריי עלולים באופן שרירותי, לעבור עינויים, לקבל מכות, או להירצח?

"ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" – שמות ב, יא-יב.

התורה נותנת לנו דוגמה ברורה כיצד אנחנו יכולים לצלוח את המרחק בינינו לבין אבותינו הקדומים ששועבדו במצרים: משה.

מכירים את הסיפור האישי שלו? פרעה רצה להשמיד את עם ישראל אחת ולתמיד, וגזר שכל התינוקות הזכרים יוטבעו עם לידתם. התורה מסבירה שהמיילדות העבריות לא שמעו בקול פרעה, והצילו והסתירו את תינוקיהם של בני ישראל. יוכבד, אחת מהמיילדות האלה, ילדה בן באותה תקופה נוראית. היא שמרה על לידתו בסוד, הסתירה אותו בסלסילת קנים והשיטה אותו על מי הנילוס, במקום להניח לחיילים המצריים להרגו. בתיה, בתו של פרעה, מצאה את הסל, הצילה את התינוק שבתוכו, קראה לו משה וגידלה אותו כבנה.

כך גדל משה במבטחי הארמון, נהנה מכל מנעמי החיים ועושרם, בשיאה של החברה המצרית (חשבו על אוצרות תות אנך אמון!).

התורה מספרת לנו שיוכבד זכתה לעבוד בתור המינקת של התינוק משה. כך שאמו של משה יכלה ללחוש לו את האמת בשנותיו הראשונות שהוא עברי. המסר השפיע במידה ניכרת על עיצובו של משה. שנים אחר כך, כשמשה הצעיר, נכדו המאומץ של פרעה, ראה את העבדים העבריים בני המעמד הנמוך, הוא לא ראה בהם 'שרצים' אלא "אחים".

כיצד נוכל להגיע היום לאותה רמה של הזדהות עם אבותינו המשועבדים?

כל כך הרבה עוני, גשמי ורוחני, מכה בנו היום

כל כך הרבה עוני מכה בנו היום. כמה מאיתנו יכולים לומר בכנות שהם לקחו דוגמא ממשה וקוראים לעניים "אחים" ו"אחיות"? בעיר בה אני גרה למשל, 20% מהתושבים עניים, והנתון המזעזע הוא ש-24% מאזרחי ישראל נמצאים מתחת לקו העוני. מתנדבים רבים אכן פועלים כדי לטפל בצורך העמוק, וממעשיהם אנחנו יכולים לקבל השראה.

ליל הסדר הוא הזמן בו אנו חוזרים לשורש של עם ישראל, אנו מתחברים לנקודת המוצא שלנו כעם, לייעוד המשותף שלנו. אם נתמקד בזה ונחיה את זה נוכל להתחבר שוב זה לזה ולהרגיש בני משפחה אחת!