כמה מעלות טובות למקום עלינו. אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו....
על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו: הוציאנו ממצרים, עשה בהם שפטים, עשה באלוהיהם, הרג בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים, העבירנו בתוכו בחרבה, שיקע צרינו בתוכו, סיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה, האכילנו את המן, נתן לנו את השבת, קרבנו לפני הר סיני, נתן לנו את התורה, הכניסנו לארץ ישראל, ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על חטאתינו.

ההגדה אינה מפסיקה להלל ולשבח לכל אורכה, את כל הטובות שעשה לנו א-לוהים. הדבר בולט במיוחד בקטע "דיינו". קטע אותו נוהגים לשיר יחד במשפחות רבות.

נניח שמישהו הצליח לשחרר עבד מעבדותו ולשלוח אותו לחירות עולם – עד כמה היה אותו עבד אסיר טובה למשחררו. ואילו המשחרר היה דואג לו למזון לכמה ימים, או למעט כסף "עד שיתארגן בעצמו" – ודאי שהעבד לא היה חדל להודות ולשבח את אותו משחרר.

בורא עולם, לא רק שיחרר ועזר לעם ישראל "להתארגן עד שיסתדרו לבד" – הוא העניש את המעביד הרשע, הוא העניק להם שפע חומרי, הוא הודיע לעולם כולו שהוא השולט בעולם ושהוא גם האפוטרופוס של עם ישראל, במשך שנים ארוכות הוא ליווה את העם בדרכו אל ארץ ישראל, טיפח אותם, העניק להם מתנות רוחניות, קרבם אליו ונתן להם תורה שכוללת הוראות כיצד לשמור על קשר מתמיד עם הנצח והאינסוף ובסופו של דבר אפילו "ירד" לשכון ביניהם על מנת שיוכלו להתקדם ולהתעלות.

האם אפשר לתאר או לשער עד כמה צריך להודות על כך?

ההגדה מתקרבת במלים אלה לשיאה. בכל מי שעקב והבין את מילות ההגדה, מתעורר רגש אדיר של קרבה למקור כל הטובות – תחושה עוצמתית של הכרת הטוב, למי שהעניק לכל אחד מאיתנו מתנות רבות מספור.

אך לפני שנמשיך להודות, עלינו לקיים (או להזכיר) את המצוות שהעניק לנו בורא העולם ללילה זה – ובכך לזכות ולהתקרב אליו.

פסח, מצה ומרור

רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה ומרור.

לא מספיק לאכול את שלושת המאכלים האלה, אלא צריך להעמיק ולדון עד שנגיע להבנת משמעותם: פסח – כדי להיזכר בליל המהפך הסופי, ליל מכת בכורות. מצה – כדי להיזכר ביציאת מצרים ומרור – כדי להיזכר בגלות המרה.

פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש היה קיים על שום מה? על שום שפסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים. שנאמר: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ויקוד העם וישתחוו."

שאלה מתבקשת מאליה בעניין קורבן הפסח היא, מדוע היה צריך להקריב אותו כשבית המקדש היה קיים? והתשובה על כך: על מנת להזכיר ולהודות לא-לוהים, על שפסח על בתי היהודים ולא הרג את בכוריהם, אף על פי שהם עצמם עסקו עד אז, בעבודה זרה למזל טלה. ההצלה הייתה בזכות קרבן הטלה שהקריבו במצרים ושהוכיח, כי הם בחרו להאמין בא-לוהים ולכפור בעבודה זרה.

מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, וגאלם מייד. שנאמר: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם."

השאלה השנייה שצריכה להישאל היא, מדוע אנחנו אוכלים מצה ולא חמץ? והתשובה: א-לוהים, שידע מראש כיצד יתפתחו העניינים, ציווה על העם לאכול מצות בליל יציאת מצרים. ובפועל, בכל מקרה הם היו נאלצים לאכול מצות כי המצרים התחננו אליהם שיצאו מהר ממצרים, לפני שכולם ימותו.

מרור זה שאנחנו אוכלים על שום מה? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. שנאמר: "וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך."

השאלה השלישית שמתעוררת היא, מדוע אנחנו אוכלים גם מרור בלילה זה? והתשובה: המרור, כפי שאומרים חכמים הוא חסה. והחסה מתוקה בתחילתה ולבסוף היא נעשית מרה – כך היה גם במצרים – בתחילה, בימי יוסף, הייתה הגלות מתוקה, אולם בסופה הייתה קשה ומרה.

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים." שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם. שנאמר: "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו."

סגירת מעגל

המעגל נסגר. יצאנו לדרך משולחן הסדר, נבחרנו מבין אבותינו שעבדו עבודה זרה, ירדנו למצרים, סבלנו את השעבוד, נגאלנו באותות ובמופתים, קיבלנו תורה בסיני, הגענו לישראל וחגגנו את הפסח במקדש, ושוב חזרנו אל שולחן הסדר – עשירים יותר, חכמים יותר, ומחוזקים יותר.

לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו: הוציאנו מעבדות לחירות, ומשעבוד לגאולה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול – ונאמר לפניו הללויה.

לא! אי אפשר להתאפק יותר – חייבים להודות לא-לוהים על כל מה שעשה עבורנו, על כל מה שהוא עושה עבורנו ועל כל מה שהוא ודאי עתיד גם לעשות.

מתוך הרגשות הגואים ועולים, מסתיימת ההגדה בפרקי תודה והלל.
 

***

ליל הסדר עדיין לא הסתיים, אולם סיימנו את הקטע המוגדר כ"מגיד". בהמשך נעסוק במצוות המעשיות השונות – מצוות אכילה וזכירה (אכילת מצה, מרור וכורך, השלמת שתיית ארבע הכוסות, סעודת ליל הסדר, ביצה – לזכר קרבן חגיגה, ואכילת האפיקומן לזכר הפסח).

לאחר ברכת המזון, נמשיך להודות בשאר פרקי ההלל. מתוך האמונה אשר אליה הגענו בלילה זה נשיר ונבקש מא-לוהים, שיגאל גם אותנו במהירות, ושנזכה לערוך את קרבן הפסח על פי כל כלליו ודקדוקיו, בבית המקדש – "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

ומה אחר כך? מי שיכול, ינהג כמו החכמים, ישב ויספר ביציאת מצרים כל אותו הלילה...