רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ליל הסדר והגדה

הגדה של פסח: חלק ראשון – "הלילה הזה"

כ״ה באדר ה׳תשס״ד כ״ה באדר ה׳תשס״ד 18/03/2004 | מאת רונית כפיר

בכל שנה אנו חוזרים וקוראים אותן מלים, אך לא תמיד מצליחים להבין את הקשר והרצף, שבסיפור יציאת מצרים.

בסדרת המאמרים הבאה, נעבור ברפרוף מהיר על פני ההגדה של פסח, תוך ניסיון לעמוד על הרצף ההגיוני שליווה את חכמינו ז"ל בכתיבת הנוסח שלה, כפי שהוא מוכר לנו כיום.

במהלך הקריאה כדאי לשים לב למספר נקודות:

  • כיצד מובילה אותנו ההגדה, מהלילה הזה אל ראשית ההיסטוריה היהודית, דרך השעבוד במצרים, יציאת מצרים, קבלת התורה, ארץ ישראל ובית המקדש, כשהיא מסיימת שוב בימינו אלה ובתפילה לגאולה השלמה.

  • הכרת הטוב – ההגדה רצופה במחוות של נדיבות, עליהן יש להכיר טובה לא-לוהים. רמת הכרת הטוב הולכת ומתגברת, עד שהיא מתפרצת בסופו של דבר בשירת ההלל.

  • מבנה ההגדה מבוסס על משפטים שאומר בעל ההגדה (אפשר לדמיין אחריהם הפסקה וציפייה לשאלות) ומייד אחר כך, הסברים העונים על מגוון שאלות אפשריות, כגון: מה משמעות המלים שאמר בעל ההגדה? מהיכן לומדים משמעות זאת? מה עוד למדו חכמים ממלים אלה? ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך?

עבדים ובני חורין

ההגדה פותחת במציאותנו העכשווית: אנחנו יושבים מסביב לשולחן ערוך, מולנו קערה ובה מצות ומאכלים סמליים אחרים. יציאת מצרים הייתה לפני ה...מ...ו...ן שנים. בינתיים, המצב הספיק להשתנות אינספור פעמים ולנו לא חסרות צרות משל עצמנו – כלכלה, פוליטיקה, ביטחון... די קשה להתחבר למציאות הנפלאה שבה חזו בני אותו דור.

אז מה עושים? פותחים בהסברים הבסיסיים ביותר – מדוע אנחנו קוראים את ההגדה? מי צריך לעשות את זה? מתי? איך? למי? כמה? – מקשרים בין הווה לעבר ומקווים, שעד לסוף הלילה, כל אחד מהנוכחים יזכה לחוש בעושר המיוחד, השמור לבניו של מלך המלכים וכמובן – לא שוכחים לצרף אלינו גם את אחינו העניים.

הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא ... לשנה הבאה בני חורין.
זהו לחם העוני אשר אכלו אבותינו בארץ מצרים. כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויפסח. השנה – פה, לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה פה עבדים, לשנה הבאה בארץ ישראל בני חורין.

המצה מכונה "לחם עוני" משתי סיבות:

  • המצה דקה משום שבצקה לא תפח ובכך היא דומה לעני שהוא שפל רוח.

  • המצה עשויה מבצק דחוס ולכן היא משביעה לאורך זמן. לא פלא אם כן שהיא נחשבה כמאכל מוצלח עבור עניים וגם עבור עבדים.

בתקופת כתיבת ההגדה הייתה שפת הדיבור היומיומית ארמית. חכמים רצו שקטע זה יהיה מובן לכולם: נשים, ילדים וכמובן – אורחים ולכן כתבו אותו בארמית.

הפסקה מסתיימת בתקווה לביאת המשיח ולגאולה שלמה, אשר תאפשר לנו להקריב את קרבן הפסח, על פי כל הכללים והמצוות, בירושלים.

לאחר קריאת "הא לחמא עניא", מרחיקים את הקערה שבה סימני הסדר השונים, כאילו כבר סיימנו לאכול. אמנם רוב הילדים כבר יודעים שהארוחה מגיעה רק לאחר קריאת ההגדה, אבל אולי אחד מהם בכל זאת יתעורר וישאל מעצמו: "למה?" או במלים אחרות: "מה נשתנה ...?"

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות:
שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת – הלילה הזה שתי פעמים?
שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה – הלילה הזה כולו מצה?
שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות – הלילה הזה, מרור?
שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבין ובין מסובין – הלילה הזה כולנו מסובין?"

איזה מין לילה מוזר – מה אנחנו בדיוק, עבדים או בני מלכים? מצד אחד אוכלים ירקות לפני הארוחה כדי לעורר את התיאבון, כמו עשירים שיש להם הרבה אוכל; אבל, בעוד שבכל השנה אנחנו אוכלים מה שבא לנו – חמץ או מצה, דווקא הלילה אוכלים את המצות היבשות האלה, כמו עניים. ולא רק זה – במשך השנה אנחנו מכינים לעצמנו סלט מירקות שונים, ומטבלים אותו בלימון, מלח ושאר תבלינים, והלילה – מכל הירקות שבעולם – מרור! (ועוד בלי תוספות...), ולעומת זאת – כולנו אוכלים ושותים בהסבה (הטיית הגוף לצד שמאל), ממש כמו בני מלכים ואנשים חשובים...

"עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' א-לוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו במצרים, ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח."

זוהי התשובה לשואלים – לפני שנים רבות, בלילה הזה ממש, היינו עדיין עבדים. אולם, בחצות הלילה, הכה א-לוהים את המצרים במכת בכורות ואנו יצאנו מעבדות לחירות – כך יוצא, שבמחציתו הראשונה של הלילה היינו עבדים ובמחציתו השנייה בני חורין! לכן מתאים להזכיר, דווקא בלילה הזה, גם את העבדות וגם את החירות.

חשוב שנדע, שבדרך טבעית עבד אינו משתחרר מאדוניו, אלא אם הוא נלחם במשעבד, בורח או שבעליו מחליט מעצמו לשחרר אותו. עם ישראל היה עם של עבדים בני עבדים. עם חלוש ומדוכא, אשר לא היה מסוגל להילחם. בריחה אינה מעשית לעם שלם אלא לבודדים בלבד ושחרור מרצון – ודאי שלא היה עולה בדעתו של פרעה.

עד כמה עלינו להכיר טובה לבורא עולם, שהוציא אותנו בדרך שאינה טבעית מעבדות לחירות!

עד כמה עלינו להכיר טובה לבורא עולם, שהוציא אותנו בדרך שאינה טבעית מעבדות לחירות! בדרך שאף אחד לא יוכל להצביע עלינו ולומר: "אם הייתי רוצה הם היו נשארים העבדים שלי עד היום!"

וכיצד נבטא את הכרת הטוב שלנו?

אם ניצלת פעם מתאונת דרכים קשה, או שחולצת ברגע האחרון מאיזה 'חור' במדבר, ודאי הרגשת בצורך אדיר לחזור ולספר על כך לכל מי שמוכן לשמוע. לצערנו, אנחנו פוגשים בתופעה הזאת לאחר פיגועים קשים – הניצולים משחזרים את סיפור הצלתם ואת פרטי האירוע שוב ושוב, אפילו בשיחותיהם עם אלה שהיו יחד איתם וראו את הכול בעצמם.

בליל הסדר, כל אחד מאיתנו צריך להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. ואילו באמת היינו ניצולים מהשעבוד הנוראי בעצמנו ואילו באמת היינו רואים את כל הניסים והנפלאות במו עינינו – באיזו דרך היינו יכולים לבטא את השמחה ואת התודה, אם לא על ידי דיבור וסיפור הדברים לכל מי שרק מוכן לשמוע...?!

סיפור יציאת מצרים – מתי כמה ולמה?

"מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית."

אם נרצה הוכחה לכך, שגם החכמים ביותר חייבים בסיפור מצרים (ולא רק הילדים הקטנים או עמי הארצות), הרי היא לפנינו – החכמים הגדולים ביותר באותה תקופה, ישבו יחד לילה שלם וסיפרו על יציאת מצרים.

אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך": ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות. וחכמים אומרים: ימי חייך – העולם הזה, כל ימי חייך – להביא לימות המשיח.

רבי אלעזר בן עזריה מוּנה לנשיא (ראש החכמים) בעודו בן 18, ועל מנת שלא יתבייש בעמדו מול הזקנים, נעשה לו נס והזקן שלו הלבין, לכן כתוב "כבן שבעים שנה" (כמו בן שבעים שנה).

אותו רבי אלעזר היה עניו מאוד. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא מודה בפני כולם, שבעוד שהוא לא הצליח לתרץ את הסיבה לאמירת "קריאת שמע" בלילה, בן זומא (שעדיין לא נקרא רבי) מצא לכך הסבר מתוך הפסוק: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

התורה השתמשה במלים "כל ימי חייך" והתכוונה ליממות שלמות, גם ליום וגם ללילה.

וזה הסברו של בן זומא: אם היה כתוב "בימי חייך", הכוונה הייתה מובנת – מצווה לזכור את יציאת מצרים בשעות היום. אבל התורה השתמשה במלים "כל ימי חייך" והתכוונה ליממות שלמות, גם ליום וגם ללילה.

דעת חכמים הייתה שהכוונה ב"ימי חייך" היא בעולם הזה, ואילו מ"כל ימי חייך" לומדים, שהמצווה לא תתבטל אפילו בימות המשיח.

כל הדיון הזה מובא, על מנת להראות עד כמה חשובה מצוות סיפור יציאת מצרים במשך כל השנה ועל אחת כמה וכמה שבלילה זה.

ברוך המקום ברוך הוא, שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.

מתוך שבעל ההגדה עסק בחכמי ישראל ובערכן המופלא של מילות התורה, הוא עוצר לרגע להכיר תודה לא-לוהים שנתן לנו את מפתח החיים – התורה. ספר התורה, אשר מכיל בתוכו מפתחות וקודים למציאות כולה, אינו מכיל אף סימן מיותר וודאי שלא מלים או פסוקים מיותרים. ובכל זאת, מצוות העברת סיפור יציאת מצרים לדור הבא, מוזכרת בה ארבע פעמים! ודאי שאין זה לחינם, שהרי התורה לא "מבזבזת" מלים – מכאן, אומרים חכמים, שהכוונה היא לארבעה סוגי בנים. כל בן שואל אחרת וממילא ראוי לקבל תשובה שונה.

חכם, מה הוא אומר?

חכם מה הוא אומר: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-לוהינו אתכם? ואף אתה אמור לו: אין מפטירין אחרי הפסח "אפיקומן".

החכם שואל שאלה מפורטת – הוא רוצה לדעת הכול על יציאת מצרים ועל מצוות החג. עם בן כזה צריך לשבת וללמוד את כל החומר – מההתחלה ועד ל"אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן" – כלומר, לאחר אכילת קרבן הפסח בסוף הסדר (ובימינו – אכילת האפיקומן), לא אומרים: "אַפִּיקוּ מַן" – הוציאו ממתקים, משום שאין לטעום שום דבר לאחר הקרבן, על מנת שטעמו יישאר בפה.

רשע, מה הוא אומר?

רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל.

הרשע אינו רואה את עצמו כחלק מהעם. הוא אינו מוכן להכיר במציאות הא-לוהית ומדבר בצורה של הקנטה והתרסה. אדם כזה נמצא במצב מסוכן מאוד וסביר להניח, שאם היה במצב כזה בזמן יציאת מצרים, לא היה זוכה להיגאל (על פי המדרש 4/5 מהעם מתו בזמן מכת חושך – כל אלה היו האנשים אשר לא רצו להיגאל).

לאדם במצב קשה כל כך חייבים לערוך "טיפול בהלם".

לאדם במצב קשה כל כך חייבים לערוך "טיפול בהלם". התשובה אם כן תהיה אף היא חריפה – "אתה רוצה לדעת מה "העבודה" הזאת? רק על מנת שאבצע אותה, הציל אותי ה' ממצרים!" – הרשע אינו טיפש ומכאן הוא מבין את הרמז העבה, שאנשים כמוהו לא היה "שווה" לבורא עולם להציל. עד לרגע זה הרגיש הרשע, שהוא זה שדוחה מעליו את התורה והמצוות, אולם כעת הוא מבין לראשונה, שבעצם א-לוהים "בורח" ממנו. ואולי מתוך כך, הוא יתעורר לעצור לרגע ולעשות "חושבים".

כדאי לשים לב להבדל העדין בין שאלת החכם לשאלת הרשע. החכם שואל "אשר ציווה ה' א-לוהינו אתכם", והרשע "מה העבודה הזאת לכם" – החכם מכניס את עצמו לכלל ישראל במלה "א-לוהינו" – הא-לוהים שלנו, בעוד שהרשע מוציא את עצמו מהכלל במלה "לכם".

תם, מה הוא אומר?

תם, מה הוא אומר: "מה זאת?" ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים.

לתם אין כוונות רעות, אבל הוא גם עדיין 'לא כל כך חכם' – לאדם כזה צריך לספר את הסיפור כפי הבנתו וכפי תפישתו.

ושאינו יודע לשאול?

ושאינו יודע לשאול – את פתח לו. שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

ישנם אנשים, שאפילו אינם יודעים מה לשאול. עם אנשים כאלה אנחנו צריכים לפתוח בשיחה בעצמנו ולנסות לעורר אותם.

"זה שאינו יודע לשאול הוא פוטנציאל אנושי מבוזבז.

אם מדובר באדם כל כך מסכן שאפילו אינו יודע לשאול, למה משתמשים במלים דומות לאלה שבהם ענו לרשע – "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"? 'זה שאינו יודע לשאול' אינו חסר ידע כמו התם, הוא פשוט עצלן! הוא לא טורח להתבונן סביבו, הוא לא מנסה ללמוד או להכיר טובה. כשהוא מקשיב, הוא עושה את זה רק בשביל לצאת ידי חובה ולא על מנת לזכור או להתקדם.

"זה שאינו יודע לשאול הוא פוטנציאל אנושי מבוזבז ובתור שכזה, במה הוא טוב יותר מסתם בעל חי, שמבלה את כל חייה בלי לחשוב? אין ברירה – אדם שישן כל כך הרבה שנים צריך להעיר איכשהו ואולי תשובה שכזאת תעזור לו לפקוח סוף סוף את העיניים.

והגדת לבנך...

והגדת לבנך. יכול מראש חודש? תלמוד לומר: "ביום ההוא". אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: "בעבור זה" לא אמרתי אלא בשעה ומרור מונחים לפניך.

מתי הזמן לקיים את מצוות "והגדת לבנך"? אולי כבר בראש חודש, שאז נתנו לעם ישראל מצוות הפסח (מה שמהווה בעצם את ראשיתה של יציאת מצרים)?

לא! בתורה כתוב "ביום ההוא", כלומר ביום שבו יצאו בפועל ממצרים.

אז אולי כבר בבוקר?

גם כאן התשובה היא לא. שהרי כתוב בהמשך הפסוק "בעבור זה" – כלומר על מנת שאעשה את הדברים האלה שמונחים לפני והם – קרבן הפסח והמצה. דברים אלה מצוותם דווקא בלילה.

"זה" בגימטריא = 12.

כנגד 12 מצוות החג: 4 כוסות + חרוסת + כרפס + 2 נטילות ידיים + המוציא + מצה +מרור + כורך =12.

הפרק הבא – "הגדה: חלק שני – מאברהם לשעבוד מצריים".

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן