לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




15 צעדים לחירות

15 צעדים לחירות

ליל הסדר בנוי מחמישה עשר שלבים. כל אחד מהם מוביל אותנו צעד נוסף לקראת החירות האישית האמיתית.

מאת הרב שרגא סימונס ורנית אברמוביץ

חג הפסח הוא חג החירות. בליל הסדר צריך כל אדם ואדם להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים – מבית עבדים. חכמינו ז"ל, אשר חילקו את ליל הסדר לחמישה עשר שלבים, הסבירו שחג הפסח חל בחמישה עשר בניסן, לאחר חמישה עשר ימים בהם גדלה הלבנה וממש כמוה, גם אנו זקוקים לחמישה עשר שלבים, כדי להשיג את מטרת החג – גדילה וצמיחה אישית, המובילה לחירות מוחלטת!

ואלו הם השלבים:

  1. קדש – קידוש החג על היין.

  2. ורחץ – נטילת ידיים ללא ברכה.

  3. כרפס – אכילת ירק טבול במי מלח.

  4. יחץ – חציית המצה האמצעית והטמנת חציה לאפיקומן.

  5. מגיד – קריאת ההגדה.

  6. רחצה – נטילת ידיים בברכה.

  7. מוציא – ברכת המוציא על הלחם.

  8. מצה – ברכה על מצוות אכילת המצה ואכילתה.

  9. מרור – אכילת מרור.

  10. כורך – אכילת "כריך" של מצה ומרור.

  11. שולחן עורך – סעודת החג.

  12. צפון – אכילת האפיקומן.

  13. ברך – ברכת המזון.

  14. הלל – קריאת ההלל.

  15. נרצה – סיום הסדר, בתקווה שהתקבל ברצון בפני בורא עולם, מתוך תפילה שבשנה הבאה נזכה לעורכו בבית המקדש.

1. קדש

ליל הסדר נפתח בקידוש על כוס יין. השורש ק.ד.ש משמעותו – ייחוד והפרדה. הצעד הראשון לקראת החירות הוא ההבנה הבסיסית, שאתה אדם שונה ומיוחד – אין עוד אחד כמוך! טמון בך שילוב ייחודי של כישרונות, מיומנויות, תכונות וניסיון, שבאמצעותם תוכל לתרום את תרומתך הייחודית לעולם.

בני ישראל שועבדו במצרים – הם אולצו לבנות את פיתום ורעמסס – ערים בהן יאוחסנו אוצרות מצרים. אולם, בכל פעם שסיימו לבנות את הערים, המצרים היו הורסים הכול ומאלצים אותם לחזור ולבנות שוב ושוב – לשעבוד כזה קוראים חכמים "עבודת פרך" – חיי עבדות ללא מימוש, ללא הגשמה וללא משמעות.

"קדש" מזכיר לנו לשאול את עצמנו: מהו התפקיד שלנו בעולם? למה זקוקה החברה האנושית? מה הדבר הטוב ביותר שאני יכול לתרום עבורה? ו...מה אני מתכוון לעשות בנידון...?

2. ורחץ

התלמוד שואל, מדוע אנחנו נוטלים ידיים בשלב זה של הסדר ומשיב – אנו נוטלים ידיים, על מנת לעורר את הילדים לשאול שאלות! נטילת ידיים ללא ברכה ושלא על מנת לאכול לחם, היא מעשה חריג ומעורר סקרנות, שעשוי לגרום לילדים לשאול "למה?"

משמעות המלה "הגדה" היא "להגיד". ליל הסדר מנוהל בצורה של העלאת שאלות וקבלת תשובות. דרך זו מתאימה במיוחד לילדים, אולם לא רק בעבורם.

ילדים מתבוננים בעולם מתוך סקרנות והתפעלות. הם אינם מתביישים לחקור כל דבר ולשאול "למה?" גם אנחנו, המבוגרים, מגלים דברים חדשים, או מרגישים שרבדים נסתרים ומפעימים טמונים מתחת לפני השטח. אולם, שלא כמו הילדים, אנו עלולים לטעות ולהרגיש שאין זה מכובד לשאול "למה?" אנו נוטים להעמיד פנים כאילו אנחנו "יודעי כל" ולדכא את הסקרנות הבריאה שבנו.

"איזהו חכם?" שואלת המשנה ועונה מייד: "הלומד מכל אדם!"

בחג הפסח אנחנו לומדים, שהדרך אל החירות דורשת מאיתנו להתייחס אל העולם בתמיהה ילדותית – לחקור ולבדוק בלי בושה. רק כך נוכל ללמוד ולדעת היכן נמצאת החירות, מהי האמת ולאן אנו שואפים להגיע. "איזהו חכם?" שואלת המשנה ועונה מייד: "הלומד מכל אדם!"

חג הפסח הוא חג האביב, חג של שמחה והתחדשות. ניסן הוא הראשון בחודשי השנה. המלה "חֹדֶש" בנויה מאותן אותיות כמו המלה "חָדָש". הסדר מלא בפעילויות חריגות ומעוררות תמיהה, שמאותתות לנו: "היה סקרן, למד מהחיים ו...היה חופשי!"

3. כרפס

הכרפס הוא ירק פשוט. בדרך כלל אנחנו משתמשים בו לתיבול ובקושי מתייחסים אליו כאל ירק בפני עצמו. והנה, בליל הסדר אנחנו לוקחים ירק זה ומודים לא-לוהים בברכה, על שברא פרי מן האדמה. ברכה זו מהווה אתנחתא קצרה, שמטרתה להכיר טובה על דבר פשוט ושולי, לכאורה, כמו חתיכת כרפס.

היכולת להכיר בטוב היא חירות. המשנה שואלת: "איזהו עשיר?" ועונה: "השמח בחלקו." – מי שיודע לשמוח ולהודות על מה שיש לו, הוא העשיר האמיתי. השמח בחלקו פטור מעולה הכבד של הרדיפה המתמדת אחר ה"אין", הוא חופשי מתאוות החומר ואינו כבול בכבלי הדמיון.

הערכת ה"יש" מגיעה מתוך התייחסות לפרטים. לדוגמא: על מנת שהכרפס הזה יגיע לשולחן שלנו, מישהו היה צריך לזרוע אותו, לגדל, לקטוף, לארוז, לטעון, להוביל, לפרוק, להוציא מהארגזים, להניח על המדפים ולהוסיף לחשבון... – כל זה עוד לפני שזכינו להכניס אותו הביתה! אם נדע להעריך באמת את כל מה שיש לנו, לא נוכל להפסיק ולהתלהב – רק אז נוכל להרגיש עד כמה החיים הם מתנה נפלאה!!!

הכרת הטוב היא שיטה כיצד לחיות את החיים. היא דורשת מאתנו לשמור על ערנות ותשומת לב.

בממד עמוק יותר, אנחנו טובלים את הירק במי מלח על מנת לרמוז, שאפילו הדברים שנראים בתחילה כקשים ומרים – פיטורין מהעבודה לדוגמא, או מותו של אדם קרוב – הם בעצם חלק מהטוב, גם כאשר קשה לראות זאת מהנקודה בה אנחנו נמצאים.

הכרת הטוב היא שיטה כיצד לחיות את החיים. היא דורשת מאתנו לשמור על ערנות ותשומת לב. יהודי שואף להגיע למאה ברכות מידי יום – 100 הפסקות קצרות להתבוננות, להבחנה בטוב שבו זכינו ולהודאה.

והתמורה? – חירות.

4. יחץ

אנו שוברים את המצה האמצעית, מפרידים את מחציתה ושומרים אותה לאפיקומן. למה אנחנו שוברים את המצה כבר עכשיו, אם נצטרך אותה רק אחר כך? משום שאחד מהמפתחות החשובים בדרך לחירות, הוא המבט קדימה, אל העתיד.

חכמינו מסבירים ש"גבר" הוא מי שמצליח להתגבר על רצונותיו הרגעיים. זוהי בעצם אחת מההגדרות לבגרות (המלים בוגר וגובר בנויות מאותן אותיות): היכולת להפחית במנת ההנאה העכשווית, על מנת להשיג הנאה גדולה יותר, בעתיד.

"איזהו חכם?" שואלת המשנה, "הרואה את הנולד."

לילדים קטנים חסרה עדיין הפרספקטיבה שתאפשר להם להימנע מסיפוק מהיר ("למה שאני לא אוכל 10 סוכריות עכשיו?" "בגלל שאחר כך תכאב לך הבטן."). האתגר שבהתבגרות הוא להרגיל את עצמנו להתבונן על החיים מתוך מודעות לטווח הארוך ("למה שאני לא אלך היום לסרט אם בא לי?" "משום שאם אני אלך לסרט לא אצליח מחר במבחן ואני רוצה לקבל את התואר.")

"איזהו חכם?" שואלת המשנה, "הרואה את הנולד." האדם החופשי יודע לחשוב על העתיד על מנת להפיק ממנו את המרב. הוא שומר על הליכה בנתיב הרצוי, מבלי להיגרר אחר רצונות רגעיים שמנסים לסחוף אותו לכל עבר.

אנחנו שוברים את המצה ומטמינים אותה, לשימוש בסוף הסדר. כך מלמד אותנו ליל הסדר שחלק מהחירות היא היכולת לחשוב לטווח הארוך.

5. מגיד

היהדות מחלקת את הברואים לדומם, צומח, חי – שאינו מדבר, ומדבר. הכוח המייחד את בני האדם משאר הברואים, הוא כוח הדיבור. דיבור הוא אמצעי לבניה ולקישור. א-לוהים השתמש בכוח זה על מנת לברוא את העולם ("ויאמר א-לוהים: יהי אור!").

בליל הסדר, אנחנו משתמשים במתנת הדיבור עבור חלקו המרכזי של הסדר – ההגדה, סיפורו של חג הפסח. המלה "פסח", דורשים חכמים, מורכבת משתי מלים "פה – שׂח", כלומר: פה מדבר. כנגד זה ניצב פרעה, שאת שמו מחלקים למלים: "פה – רע". הדיבור הוא כלי בעל עוצמה אדירה – בדיוק כפי שבכוחו לקשר ולבנות, יש בכוחו גם לנתק ולהשמיד. לשון הרע ורכילות עלולים להרוס בני אדם, לפרק משפחות ואפילו קהילות שלמות.

היכולת לשלוט בפינו, היא אחד ממרכיבי החירות.

היכולת לשלוט בפינו, היא אחד ממרכיבי החירות. בשימוש נכון נוכל להגיע לבניית אישיות עצמית משובחת. בעזרת כוח הדיבור נוכל ללמוד וללמד, ליצור קשרים חברתיים בריאים ולהעביר מסרים חשובים הלאה.

בחג הפסח, אנחנו משתמשים בכוחו החיובי של הדיבור לצורך בניית העם – אנחנו מְתַקְשְׁרִים זה עם זה, מעודדים זה את זה ונקשרים זה לזה. אנחנו נשארים ערים עד לשעות הלילה המאוחרות, מספרים את סיפור גאולתנו, מעבירים זה לזה את מסר החירות וטועמים יחד מטעמה הנפלא.

6. רחצה

אחד מהיבטיה של החירות, הוא היכולת לרומם את עצמנו מעל למכנה המשותף הנמוך של הרחוב. כולנו נתקלים בהתקפה הרב-חושית, שפורצת מכל לוח מודעות, מפטפוטי הרדיו, מהאפנה הנועזת ברחובות ומהאלימות המומחשת שוב ושוב בטלוויזיה.

בליל הסדר אנחנו נוטלים את ידינו כהכנה לאכילת המצה. אנחנו לא לוקחים את המצה ומייד מתחילים לאכול, אלא עוצרים, שוטפים את הידיים ומתכוננים לקראת אכילתה. כך ינהג גם כל מי ששואף לבריאות גופנית ונפשית – הוא יעצור, "ישטוף את ידיו" מזוהמת הרחוב ויתנתק ממנה, על מנת שיוכל לשקול ולבחור בדרך הנכונה. הוא יבדוק היטב: באילו סרטים לצפות, עם אילו חברים לבלות ובאיזו רמה של מוסר עבודה להחזיק. הרחובות מלאים באינספור אפשרויות. אבל לא כדאי לנו "לקנות" הכול בלי אבחנה.

אנחנו "נוטלים את ידינו" על מנת לנקות ולהרחיק את עצמנו מהשפעות מזיקות. אין ספק שחלק מהחירות האמיתית היא היכולת לומר: "אני בוחר שלא לקחת בכך חלק."

7. מוציא

בשלב השביעי של הסדר אנחנו מברכים את ברכת "המוציא" ומודים לא-לוהים על שהוציא עבורנו "לחם מן הארץ". הברכה הזאת נשמעת קצת מוזר: נכון שבורא עולם הוציא חיטה מן האדמה, אבל בני האדם הם שטרחו עד שהכינו ממנה לחם! האמת היא, שא-לוהים העניק לנו שתי מתנות שונות: א) חומרי הגלם ב) הכלים והבינה לעבד אותם בהתאם לצרכינו.

הטכנולוגיה שחדרה כמעט לכל תחומי החיים, מטשטשת בפנינו את יופייה של הבריאה הא-לוהית. אנחנו מעצבים את הסביבה שלנו על ידי מיזוג אויר, מאכלים סינטטיים, ניתוחים קוסמטיים והנדסה גנטית. החברה האנושית קרובה בצורה מסוכנת לראות את עצמה כ"ממלאת מקומו של הא-ל".

אם נתבונן על הדברים במבט מעמיק ואמיתי, נדע שאין ביכולתנו ליצור בעצמנו שום דבר מושלם – בני האדם יכולים רק לנסות ולהתמזג בתוך שלמותו המוחלטת של א-לוהים – לעצב חיקויים, לחבר חומרים, לחדש חידושים, שכולם כבולים למגבלות החומר והרוח שנטע הבורא בעולמו. כל אחד מבין, שמוחו הקטן של האדם מורכב ומתוחכם הרבה יותר ממחשב-העל הגדול בעולם. בין שתי אוזניך מצויים 10 מיליארד תאי עצב – מערכת תקשורת הגדולה פי 100 מכל מערכות התקשורת הפרושות על פני תבל.

כאשר אנחנו מברכים "המוציא", אנחנו אוחזים במצה בעשר אצבעותינו – ומזכירים לעצמנו שאוכל זה, על אף שיוצר בידי האדם, הוא עדיין מתנה ממי שבורא ומשמר את החיים כולם. תפישת כוחו המוגבל של האדם, מובילה אותו לענווה. רק אדם עניו, אשר מסוגל להבין את קטנותו המדהימה אל מול אינסופיותו של א-לוהים, יוכל לפתוח את עצמו באופן מוחלט כלפי הבורא, והוא יוכל גם לעמוד כסלע איתן בכל זמן ובכל עת. רק מי שזוכה לכל אלה יוכל לזכות ולהגיע אל חירותו הפנימית.

8. מצה

גם לחם וגם מצה עשויים מתערובת של קמח ומים, שנילושה לבצק ונאפתה. מהו ההבדל בין השניים? ההבדל הוא, שבצקו של הלחם עמד ללא מגע במשך למעלה מ-18 דקות והחמיץ ואילו את המצה אפו במהירות.

המלים חמץ ומצה דומות מאוד בכתיבתן. האותיות מ' ו – צ' משותפות לשתיהן, והאותיות ח' ו – ה' דומות זו לזו, כשלאות ה' חסרה עוד חתיכה קטנה בלבד על מנת להופכה לח'. חכמים לומדים מכך שההבדל בין החמץ למצה הוא עניין של רגע קטן. אם נחמיץ את אותו רגע – יחמיץ גם הבצק.

חכמים מוסיפים ומשווים את המלה "מצה" ל"מצווה" ודורשים, שבדומה למצות, שאין להחמיץ אותן – כך גם אין להחמיץ את המצוות. עלינו להיות ערניים ולהזדרז בקיום המעשים הטובים שנקרים בפנינו, לפעמים ההבדל בין מיצוי לבין החמצה הוא עניין של רגע קטן בלבד...

מן המצה אנחנו לומדים, שהאדם החופשי מסוגל לנצל היטב את זמן החיים שלו. הוא אינו נותן להזדמנויות לברוח, רק משום שכרגע הוא עסוק או אין לו חשק.

מדוע דווקא 18 דקות, או ח"י רגעים (כפי שנכתב על אריזות המצות)? ח"י – כנגד חיים. החיים אינם בנויים מיחידה אחת, אלא מרגעים קטנים ויקרים! בתלמוד מסופר על אנשים שירדו לדיוטא התחתונה ביותר ואז, בהארה רגעית, הצליחו להפוך את חייהם האבודים לחיי נצח. המצה מזכירה לנו, שההבדל בין מצה לחמץ הוא ההבדל בין מיצוי להחמצה ועוד יותר מכך – ההבדל בין חיים למוות.

9. מרור

בַּסדר אנחנו אומרים: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו." המצרים שברו לנו גם את הגב וגם את הרוח. הרומאים הרסו את בית המקדש השני ושפכו נהרות של דם יהודי. כך התנהלו הדברים בכל הדורות: מסעות צלב, אינקוויזיציה, פוגרומים, שואה, טרור ערבי... אלימות אינטנסיבית ובלתי הגיונית רדפה אחרי עמנו לכל פינה בעולם. למה? מהו מקור השנאה?

היסטוריונים רבים ניסו לפתור את חידת השנאה ליהודים, מול פלא הישרדותו של עם, אשר לכאורה היה צריך להעלם מעל בימת ההיסטוריה לפני דורות רבים.

חכמנו ז"ל מגלים לנו את פתרון החידה: מדוע נקרא שמו סיני? שואלים החכמים – משום ששנאה ירדה לעולם. ובמקום אחר הם אומרים ש"ספרא" (ספר התורה) ו"סייפא" (חרב) ירדו יחד לעולם. משמעות הדברים, שהגורם לשנאה היא התורה אשר קיבל עם ישראל בסיני.

בהר סיני זכה עם ישראל בירושת המוסר והצדק הא-לוהיים – מוסר שהרוע אינו יכול לסבול. אנחנו לימדנו את העולם 'לכתת את חרבותיהם לאתים'. לימדנו את העולם 'לאהוב את רעיהם כמותם'. למדנו אותם מהו שוויון אל מול החוק ושהכבוד אינו מיועד לעשירים ולבעלי העוצמה – אלא לאדם הטוב, החכם והישר. היטלר ימ"ש טען, שהיהודים הטילו שני מומים באנושות – את ברית המילה על הגוף ואת המצפון על הנשמה. בתפישת הרשע שלו הוא התייחס למתנות הנפלאות ביותר כאל מומים. לאורך ההיסטוריה, כוחות האופל ניסו לכבות את שלהבת הדורות, אבל היהודים הצליחו בסופו של דבר להתגבר. מאחורינו ניצבת תמיד הבטחתו של הא-ל, לקיומו הנצחי של עם ישראל.

בליל הסדר אנחנו אוכלים גם מרור וגם מצה, על מנת להזכיר לנו, שנוכחותו של א-לוהים אינה באה לידי ביטוי רק בתקופות של חירות (מה שמייצגת המצה), אלא גם בתקופות הקשות של הגלות. וכפי שהבטיח – הוא לעולם לא ייטוש אותנו.

בן החורין אינו תולה את מעשיו בסביבה. הוא אינו נוטש את הדרך רק בגלל שקשה לו, אלא ממשיך לצעוד הלאה כשבידיו לפיד האמת, גם בתקופות החשוכות ביותר בחייו. האדם החופשי אינו מתבונן סביב ושואל, "למה זה קורה דווקא לי?" אלא זוכר שבכל עת ועת, הקדוש ברוך הוא בעצמו עומד מאחוריו, ושומר על צעדיו.

10. כורך

ה"כריך" של הִלל מזכיר "חומר ולבנים" – מצה שבורה, שבתוכה מרור וחרוסת. המצה שמסמלת את עם ישראל – שבורה, וכך גם עלול להיות העם היהודי. יש בינינו אנשים שדומים במעשיהם למצה ויש כאלה שמזכירים יותר את המרור, אך בין שני אלה יכולה לחבר ולהדביק החרוסת – כולנו בני עם אחד הקשורים זה לזה בכבלי ההיסטוריה המשותפת ובאור התורה המאיר על כולנו.

חכמים אומרים, שנגאלנו ממצריים רק בזכות האחדות ששררה בינינו. עם ישראל היה מאוחד בערבות ההדדית שלו ובדאגה לעתיד העם. שבעה שבועות מאוחר יותר – בהר סיני – ניצבנו יחד מתוך אחדות מושלמת וזכינו לקבל את התורה "כאיש אחד, בלב אחד".

כוחו של האדם החופשי הוא בעבודה העצמית. האדם החופשי יעשה הכול על מנת לשפר את עצמו – הוא יציב לעצמו גבולות, ישנה הרגלים ומידות וישקיע מאמצים ואנרגיה על מנת להתקדם. אך כלפי הסובבים אותו יישאר תמיד נעים ונוח, יעניק ולא ידרוש, יקרב ולא ירחיק. התורה משווה את האדם לעץ. העץ יונק עבור עצמו מים ודשן מתוך האדמה, אולם לאחרים הוא מעניק צל ופירות. גם הרחוקים והמנותקים ביותר, ייהנו לשבת בצילו של בן החורין האמיתי, "להיכרך" אחריו ולצעוד בעקבותיו אל דרך המלך.

11. שולחן עורך

כאשר אנו חושבים על השגת דרגות גבוהות של קדושה, נשמע לנו מוזר שמצוות הסדר כוללות אכילת סעודה חגיגית. יחסה של היהדות לצרכים הגשמיים, שונה לחלוטין מיחסן של הדתות האחרות. מנהיגי היהדות אינם רווקים ואינם מבלים את יומם במדיטציה על פסגתו של הר נידח. היהדות אינה שוללת את המציאות החומרית או מתנגדת אליה, אלא מדגישה את חשיבותו של השימוש המעודן בחומר – אכילה, שתייה, יחסי אישות וכולי.

זו הדרך אשר בה חפץ א-לוהים. נוכל למצוא הוכחה לדבר באופן שבו הוא ברא את המזון – הוא לא ברא אותו בצורה של "תערובות מזינות" (או בקפסולות עתירות אנרגיה), אלא יצר עבורנו מגוון עשיר של טעמים, צבעים, צורות ומרקמים – תפוז, תות, אבטיח, בננה ומנגו. מדוע? משום שא-לוהים רוצה שבני האדם ייהנו! אדם וחוה הוכנסו לתוך "גן עדן" – גן ההנאה.

צעד נוסף אל החירות האישית, הוא היכולת ליהנות מהעולם בעדינות – לא לשקוע אל תוך ההנאה הגשמית, אלא לרומם אותה אליך – ליהנות מהמאכל, משום שזהו רצונו של הא-ל. ליהנות מן העולם – משום שזוהי מתנתו של האינסוף עבורך – כדי שתוכל להתקרב אליו יותר.

התורה שבע"פ אומרת, שאחת השאלות הראשונות שנשאל כל אדם בהגיעו לעולם הבא היא, אם נהנה מפירות העולם הזה? בליל הסדר, אנחנו אוכלים סעודה חגיגית, בשביל ללמוד, כיצד בכוחנו לזכות בחירות, על ידי קידוש חיי החומר ולא על ידי בריחה מהם.

12. צפון

הדבר האחרון שאנחנו אוכלים בליל הסדר, הוא האפיקומן ("מצה לקינוח?! חשבתי שאפית עוגה!") אנחנו אוכלים חתיכה אחרונה זו של מצה – לא משום שאנחנו רעבים – אלא משום שכך צווינו. הנאה גשמית, כחלק בלתי נפרד מהחיים, צריכה לפעמים לפנות את דרכה בפני ערכים גבוהים יותר.

על מנת להבהיר את הרעיון, ממשיל התלמוד את האדם "לסוס ולרוכבו". הרוכב, עלה על הסוס על מנת להגיע למקום מסוים, אולם אם הוא ילך לישון, סביר להניח שהסוס יתעה בדרכו ויתקדם לעבר כרי המספוא הדשנים. הרוכב חייב לשמור על ערנותו, לכוון ולהנהיג את הסוס (וכמובן לא לשכוח שגם סוסים צריכים מידי פעם לאכול ולשתות). בדומה לסוס, משמש הגוף שלנו ככלי רכב להתקדמות בחיים. הגוף זקוק לטיפול ולתחזוקה – אך אסור להעביר אליו את המושכות. ישנו הבדל בין אכילה בריאה, לבין טיסה מיוחדת לאיטליה, על מנת לטעום את האוכל האיטלקי האותנטי. אדם שנשלט על ידי כוחות התאווה החומריים – אינו חופשי. היהדות אומרת: למד לשלוט בחומר, על מנת שהוא לא ישלוט בך! הפוך לאדון על עצמך.

חירות היא היכולת לתת לנשמה להוביל את הדרך. חכמינו אמרו: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו." – גבורה אמיתית, היא הכוח לשמור על שליטה רוחנית.

אנחנו מחביאים את האפיקומן, מחפשים, מוצאים – וזוכים בפרס! כך גם בכמיהה הרוחנית לדברים הנכונים. אף על פי שהיא עלולה להיות מוסתרת עמוק בתוכנו, אם נרצה ונתאמץ נוכל למצוא אותה – והפרס הוא חירות טהורה!

13. ברך

לחץ חברתי הוא אחד מן הדברים שמונעים מאיתנו לקבל אחריות ולעשות את הדברים הנכונים. "ברך" – אמירת ברכת המזון, תוקנה על ידי אברהם אבינו, לפני כ – 4,000 שנים. אברהם היה מזמין לביתו אנשים מבני דורו – עובדי עבודה זרה – "ופותח שולחן" ביד רחבה. כאשר היו האורחים מציעים לו תשלום, הוא היה מבקש מהם להודות בברכה לא-לוהים אשר נתן להם את הסעודה. אין ספק שהוא נראה בעיניהם מוזר! אף אחד לא האמין אז בא-לוהים! אברהם נקרא "העברי", משום שהוא ניצב "בעבר האחד" בעוד ששאר העולם ניצב מן "העבר השני". אברהם היה מנודה מבחינה חברתית וקולו נשמע כ"קול קורא במדבר".

האם גם אנחנו היינו מסוגלים לעמוד מול לחץ חברתי שכזה? האם אנחנו מעיזים למחות כנגד גילויי המין והאלימות שמוצגים יותר ויותר בתקשורת? או נגד סמים ופשיעה ברחובותינו?

עבדות אינה רק גשמית, עבדות יכולה להיות גם מנטלית. אדם בעל דימוי עצמי נמוך, שמאפשר לתפישות ולהתנהגויות החברתיות לשלוט בו, הוא עבד! ("מה הם יחשבו אם אני אגיד שאני מתנגד? איך אני אסבול את תחושת הניתוק והדחייה?").

המלה "מצרַים" – באה מאותו שורש של המלה "מצר" – שמשמעות צר ומצומצם. כאשר יצאנו ממצרים, זכינו בחירות מהלחץ החברתי אשר הוביל אותנו לנתיב צר של סגנון, דימוי ורעיונות. חירות משמעותה – עשיית הדבר הנכון, גם כשהוא אינו פופולרי מבחינה חברתית. "עלי לחיות על פי הכרתי, עלי לדבוק באמת – משום שהמציאות היא החירות!"

14. הלל

ככל שליל הסדר מתקדם, הולכת תחושת החירות ומתפשטת בתוכנו (בעזרתן האדיבה של ארבע הכוסות!) ואנחנו מתחילים לשיר מרוב אושר. לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים וחצו את ים סוף, הם פתחו בשירה (שמות ט"ו). כאשר אדם רואה במפלת אויבו, או במהפך פתאומי ונהדר ששינה את חייו מקצה אל קצה, הוא מתמלא בשבח ובהודיה לא-לוהים. כך גם אנחנו – כשאנו מעלים בדמיוננו את תבוסת המצרים ואת טביעתם בים סוף, אנחנו מתמלאים באופן אינסטינקטיבי בהוקרה למי שסובב ותכנן את האירועים! בורא עולם שיחרר אותנו מעבדות לחירות – ואנחנו מתפעמים מעוצמתם ומהירותם של האירועים.

יהודי מצרים שקעו 'במ"ט שערי טומאה' – 49 שכבות של זוהמה רוחנית ורק כאשר הם כמעט והגיעו לקרקעית (כמעט והגיעו למצב רוחני בלתי הפיך), הם פנו אל א-לוהים וצעקו אליו. זה היה הרגע בו החלה הגאולה! מהפך הגאולה יכול להיות מהיר כהרף עין. ה"חוויה המצרית" שלנו התחילה בישיבתו של יוסף בבור הכלא המצרי – ובהפיכתו לשליט אדיר בין יום!

בליל הסדר אנחנו הופכים את הלילה ליום ואת החושך לאור – "אין ייאוש בעולם!", כפי שאומר רבי נחמן מברסלב, אין דבר שאינו יכול להשתנות בין רגע. בשלב זה אנחנו נוטשים את המגבלות האינטלקטואליות שלנו וחווים את ההנאה הרגשית שבחירות. אנחנו נותנים לתחושת הגאולה למלא את כל ישותנו וזוכים סוף סוף בחירות המנטלית המושלמת. והרגשתה הנפלאה של הנשמה, פורצת מתוכנו בשירת הודאה נרגשת – "הללוי-ה!"

15. נרצה

את הסדר חותמים בתפילת "לשנה הבאה בירושלים". כל בתי הכנסת בעולם פונים לעבר ירושלים. זהו המוקד לתקוות שלנו ולשאיפותינו – לא רק מהבחינה הגיאוגרפית, אלא בעיקר מהבחינה הרעיונית. התורה שבעל פה אומרת, שבריאת העולם התחילה בירושלים וממנה התפשט העולם כולו. מפות מימי הביניים מציגות את ירושלים כמרכזן של אסיה, אירופה ואפריקה. העולם זורם לתוך מקום זה וכל כוחות החיים מהדהדים שם. מירושלים כל העולם נכנס לפרספקטיבה.

ירושלים = עיר השלום. שלום אינו סתם היעדרה של מחלוקת; שלום הוא הרמוניה מושלמת של חזון אנושי משותף. ירושלים היא השתקפותו של בורא עולם בחיינו, משל לעולם מושלם. ירושלים נותנת לנו את התקווה לממש את מה שאנחנו צריכים לעשות כבני אדם – לקדש את העולם הזה.

במצרים, עדיין לא הפנמנו את השיעור: היינו קצרי רוח מעבודה קשה (שמות ו, ט) ושקועים בזוהמה הרוחנית של החברה המצרית. כאשר נגאלנו לבסוף, היה השינוי כל כך פתאומי וחד, שלא היינו מסוגלים לתפוש את משמעותה המלאה של החירות. מה שאומר, ששנה אחר שנה, כל סדר שאנו עורכים, מוסיף משמעות והבנה לעובדות המקוריות ומקרב אותנו לגאולה הסופית ולחירות המוחלטת – דבקות מוחלטת שלנו בא-לוהים, הן כעם והן כיחידים.

כאשר הסדר מתקרב לסופו, אנחנו כמעט מסוגלים לחוש את הגאולה שמתקרבת והולכת. ואז, מתוך אמונה ותקווה אנחנו צועקים בקול רם: "לשנה הבאה בירושלים!"

...אנחנו כבר בדרך הביתה!

17/3/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 18 תגובות ב-18 דיונים

(18) חנה, 12/3/2013 09:21

מדהים הרבה זמן לא קראתי מאמר ברמה עמוקה ופרקטית כאחד

(17) תמר, 5/4/2012 19:19

יישר כח!

תודה רבה על המדרשים והאוצרות הנפלאים!

(16) שירה, 2/4/2012 08:29

יפה מאד!!

מאד נהנתי מהמאמר, מהתוכן והכתיבה. ישר כח

(15) shira, 24/3/2012 00:35

פסח לצאת לחירות אמיתית

רק עי זה ששוברים את הקליפה מגלים את התוכן האמיתי שמצוי בתוכה כולנו מתקשים לצאת ממיצרים מהמילה מיצר- פירושו נ ו ח אפילו שקשה לנו אנו מסרבים לצאת מהקופסא ולגלות את היופי ואת אפשרויות האין סוף שגלומות בה השנה עלינו לצאת ממהמקום הנוח ממצרים לגאולה האמיתית ייגעת-תאמין פסח כשר ונעים והכי חשוב אחדות

(14) שרה, 19/4/2011 20:30

ליל הסדר

המאמר מאד חשוב לכל עם ישראל, שידעו על יציאת מצרים ,חג הפסח. אלוהים שבשמים ובארץ מגן עלינו בעזרת השם נחגוג כל שנה את חג הפסח וכל יהודי ידע את הסדר של ליל הסדר.

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub