כשמגיע האביב, אני מתחילה להזעיף פנים לעבר חלקם הפנימי של הארונות והמרצפות שמתחת למיטות. "עוד מעט פסח", אני ממלמלת לעצמי ונאנחת.

"עוד מעט פסח", אני חוזרת, "ומחכה לי יותר עבודה ממה שאדם אחד מסוגל לעשות..." ואז אני שוב נאנחת, בדרמטיות.

בכלל לא שמתי לב שהבן שלי מקשיב, עד ששמעתי אותו אומר, "טוב, לפחות אנחנו כבר לא במצרים. נכון, אמא?"

הסתכלתי עליו לרגע, בּוֹשָה במה שהוא שמע. פסח עוד מעט מגיע ואני פספסתי לגמרי את הנקודה.

כשאני הייתי בגילו, לפני שהבנתי בניקיונות ובישולים וקניות, פסח היה זמן נפלא. הבית היה מבריק ומצוחצח, וכלים של פעם בשנה היו מוצאים. כלי הכסף היו כל כך מבריקים, עד שהייתי יכולה לראות את בבואתי משתקפת הפוכה בכפות. במטבח המתינו בישקוטים, ועוגות אגוזים, ושוקולדים ונשיקות. על השולחן הייתה מונחת הגדה מעשה ידיי, שזכתה סוף סוף לצאת מהשקית, ואצבעה של אמי הייתה מורה לי איפה אנחנו עומדים. רעדתי מרוב התרגשות.

איפשהו בדרך, הקסם אבד

ליל הסדר היה קסום. להישאר ערים עד מאוחר, לאכול עם הגדולים, כולם מביטים בי כשאני שרה "מה נשתנה". סוף סוף השאלות הרבות שלי לא הפריעו לאיש. אף אחד לא היסה אותי או לחש לי "אחר כך!" סוף סוף כל שאלה הייתה חשובה, וכל תשובה מנוסחת היטב. שתיתי מגביע כסף, כמו אבא, כמו סבא. טבלתי את הזרת בתוך מיץ הענבים עשר פעמים ואף אחד לא עצר אותי! אפילו כשנשפך לי בזמן ששכבתי על הכרית שלי, זה לא הטריד אף אחד במיוחד.

אבא שלי נראה מלכותי בחלוקו הלבן והארוך – ה'קיטל' שלו. "הא לחמא עניא – זהו לחם העוני", הוא הטעים, ואני הרגשתי צמרמורת חולפת בגוי. כמה אבות, במשך כמה שנים, אמרו את המילים הללו? כמה ילדים ישבו בדיוק כמוני, כשעיניהם פעורות בפליאה, והקשיבו? והסיפור! היו בו גיבורים ורשעים, מלכים ועבדים. הדמיון שלי המה מכל הקסם הזה.

החזרת שהתלותה למרור היתה חריפה ומרירה. ידעתי שהיא תהיה כזה, בגלל שעמדתי ליד אבי כאשר הוא גרד אותה בפומפייה לתוך קערה. הוא שם משקפי מגן על העיניים, ובכל זאת דמעות זרמו על פניו. אבל בליל הסדר הוא תמיד נתן לי מנה כפולה מחרוסת האגוזים המתוקה בשביל המרור, וקרץ לי כשהעביר אותה אליי.

אחר כך היינו אוכלים מרק עוף ובשר צלע מבושל ופשטידות. ואני בקושי הייתי מצליחה לבלוע, מרוב שחיכיתי לאפיקומן. איזה כיף! איזו עוצמה אדירה בידיה של ילדה בת שמונה! לבקש כל מה שאני רוצה, מה שאני רוצה! לפעמים הייתי כל כך מרוגשת שלא יכולתי לחשוב על שום בקשה. וחוץ מזה, מה עוד אפשר לבקש ברגע זה של הלילה?

אבל החלק הכי טוב היה להזמין את אליהו הנביא. הייתי נושמת עמוק ופותחת את הדלת לרווחה. הלילה בחוץ היה שחור כפחם ודומם. אבל אני חשבתי שאני מרגישה משב קל כשרוחו נכנסה. "ברוך הבא!" קראנו יחד וראינו כיצד היין בוהק בגביעו.

בשלב זה היו עיני נעצמות, כשאני נשענת בכבדות על כתפה של אמא. "לשנה הבאה בירושלים!" שרנו – עכשיו! עכשיו! עכשיו!" חבטנו בכפותינו על השולחן, בכזאת החלטיות שידעתי שהמשיח ודאי ישמע ויבוא. הלילה!

כמה שמחתי להיות יהודיה בלילות הסדר! לדעת שהסיפור הזה קרה לי. הצפרדעים והכינים והחושך וחרונו של א-לוהים שנפל על ראשי המצריים, רק כדי שאני אוכל לשבת כאן הלילה, בשמלת הקטיפה הערמונית שלי, לשאול שאלות ולשמוע את התשובות. רק כדי שאוכל לשמוע איך הרעים נענשו והטובים ניצלו ונשארו בחיים כדי לספר את הסיפור לדורות הבאים, ולחכות למשיח שיגאל אותנו שוב.

אבל הבוקר היה מגיע, והמשיח לא. שנים חלפו, והוא עדיין לא בא. ואני נהייתי עסוקה בעבודת הפרך של הזזת המקרר, ציפוי המדפים וקרצוף תנור האפייה. מתי הפסקתי לחכות? מתי הפסקתי לרצות? איפשהו בדרך, שכחתי את הנקודה. איבדתי את הקסם.

שכחתי שגם אנחנו יכולים לחזור ולהתעלות, אם רק נאמין שא-לוהים לצידנו

שכחתי מה ההרגשה לדעת שנבחרנו, שאנחנו עם קטן ומתמודד שהא-ל בחר להיות בניו היקרים. לדעת שצעדנו בעקבות שליחו ועזבנו את הבית היחיד שהכרנו תמורת הבטחה למשהו טוב יותר. היהודי הנחות במצרים - דל, משועבד, מוכה - האמין בכל זאת שהוא יכול להיות גדול, שכשא-לוהים לצידו הוא יכול לחזור ולהתעלות.

בתוך עבודת הפרך של חיינו היום, בתוך הכאוס והמבוכה, שכחתי שגם אנחנו יכולים לחזור ולהתעלות, אם רק נאמין שא-לוהים לצידנו. שכחתי שגם אנחנו נבחרנו, ושאנחנו עדיין מיוחדים. שכחתי.

עכשיו אני מביטה בעיניו הרכות של בני והכל חוזר. העיקר בפסח הוא לא לנקות את התנור, אלא לספר את הסיפור. זה הנס והקסם. אז החלטתי שהשנה, אני מפסיקה להיאנח. אני אגיע לשולחן בעיניים פעורות כמו פעם, ואקשיב לסיפור שמתחדש בכל שנה ושנה על ידי ילדינו ושאלותיהם ואמונתם בתשובות.

השנה אני מחזירה את הקסם.