דיברתי לפני שנה עם הורים של תלמיד שרוצה לעזוב את הישיבה התיכונית שלו. הילד סובל, קשה לו, המסגרת לא מתאימה לו והוא באופן כללי איבד משמחת החיים שלו.  אבל הם לא היו בטוחים שהם רוצים להוציא אותו משם.

למה אתם לא מוציאים אותו משם? שאלתי.

"כי אנשים יחשבו שהשתגענו לגמרי" אמרו לי בעצב: "מה עם בגרויות? (הוא יכול להשלים אח"כ- אמרתי להם) מה עם תואר? (גם את זה הוא יכול להשלים...עובדה.)

אז הילד שלהם נשאר עוד חצי שנה עד שהוא כבר לא הסכים ללכת יותר לישיבה ונשאר בבית. 

*

כשהייתי אני בעצמי בכיתה יא' הרגשתי שהלימודים לא באים לי טוב וכל עניין הבגרויות והציונים גדולים עליי. הנשמה שלי רצתה משהו אחר, גבוה ורוחני יותר מאשר לשעבד את עצמה לגרפים ולטבלאות של מספרים וציונים. אני זוכר שכל מי שספרתי לו שלא מתאים לי להמשיך לכיתה יב ואני רוצה לעזוב את התיכון שלמדתי בה אמר לי שאני חי בסרט ושאין מצב בעולם שההורים שלי יסכימו למהלך המופרע הזה. 

כשסיפרתי את הדבר לכמה מורים בישיבה הם אמרו לי באופן רציונלי מאוד: אתה לא ילד. קודם כל תסיים עם הבגרויות ואח"כ תפרוש. מי שמע על תלמיד שפורש מהלימודים רגע לפני כיתה יב?

שמעתי את התגובה שלהם והתלבטתי אם בכלל לפנות להורים שלי בעניין. הנשמה שלי זעקה. בכתה. נמאס לה. הלב שלי היה כמה כבר ללימודים מסוג אחר. הרבה יותר חווייתיים. ריגשיים. איך שלא הפכתי את זה, כל העניין של הסינוס והקוסינוס פשוט לא דיבר אליי. לא הבנתי בשביל מה אני צריך להשחית את הזמן היקר שלי על לימודים שכמו שראיתי אותם לא יתנו לי כלום. 

"גם אם זה לא מעניין אותך" ניסה חבר שלי להסביר לי איך החיים עובדים: "אתה חייב את הנושאים האלו בשביל להוציא ציון טוב בשביל לסיים את הבגרות עם כמה שיותר יחידות טובות במתמטיקה בשביל להתקבל אחר כך לאוניברסיטה טובה שתוכל ללמוד בה מקצוע טוב שיוכל להבטיח לך פרנסה טובה. מבין איך זה עובד?".

אבל לא הבנתי. ולא רציתי להבין. והלכתי להורים שלי ובניגוד גמור לכל מה שאמרה הסביבה ההורים שלי היו מספיק עצמאיים ובטוחים בעצמם ובי, בכדי לשחות כנגד הזרם ולחפש לי מסגרת חלופית הגם שההחלטה שלהם הלכה כנגד הרוח הכללית שהייתה סביבם.

"אבל מה יהיה איתו? מה עם הבגרויות שלו? איך הוא יעשה תואר? איך הוא יסתדר בחיים? איך הוא ימצא בכלל עבודה? איך אפשר להצליח בחיים האלו בלי התואר?" אמרו להם הנשמות הטובות. 

אבל ההורים שלי, באומץ, ביושרה, באמונה לקול הפנימי שהם הלכו איתו והאמינו בו הסתכלו על הילד שלהם וראו כמה שהוא סובל. כמה שהוא מיצה את הקונספט הקיים. והחליטו: נמצא לך מסגרת אחרת. אלטרנטיבית. שתשמח אותך. כי הרבה לפני הציונים והבגרויות מה שחשוב לנו זה שמחת החיים שלך. אמרו ועשו ומצאו לי מסגרת אחרת.

ואני חושב על זה שכולנו בסופו של דבר משועבדים ולפעמים כמו העבדים במשל המערה של אפלטון לא מצליחים לראות את החיים עצמם בגלל שלשלאות הברזל שכובלות אותנו לעבר הקיר וגורמות לנו לחשוב שהצללים שעולים מהקירות ומהמדורה שדולקת למולנו הם הם החיים עצמם. 

והשיחה עם ההורים האלו הזכירה לי את השיחה שניהלתי עם תלמיד שהגיע אליי ואמר לי בבושה שהוא אוהב לתפור...למעשה הוא משוגע על תפירה רק מה הוא מת מפחד. המחשבה שהחברים שלו יתפסו אותו תופר...שאבא שלו ידע שהוא תופר...שאחים שלו יראו אותו תופר גורמת לו לוותר על החלום שלו. למה? כי זה לא שייך. ותפירה זה לבנות. ואם אתה לא רוצה שכל יצחק עליך אז דלג הלאה וותר על הרעיון. וזה ממש מצער אותו. אמרתי לו שאולי ינסה בכל זאת לשתף את אבא שלו. הוא אמר לי שחבל על הזמן כי אבא שלו יצחק עליו. עודדתי אותו בכל זאת והוא שיתף את אבא שלו ונדהם לגמרי כאשר אבא שלו במקום לצחוק עליו עודד אותו ואמר לו שאם זה מה שגורם לו להיות מאושר שילך על זה. אח"כ התקשרתי לאבא הזה ואמרתי לו שהוא מהווה בעיני מקור השראה ושהייתי נותן לו מקום של כבוד בשולחן ליל הסדר כי ככה בדיוק נראית יציאה לחירות: ללכת עם האמת הפנימית שלנו (כמובן בתנאי שהיא לא גורמת צער למישהו אחר) להשתחרר מכבלי ה'מה יגידו' ולעוף עם החלומות שלנו עד הסוף. ככה מרגישה חירות!

"האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא" , צ'ארלס קולי, מפתח תיאורית "העצמי שבמראה".".