זעקה לחירות
משאלה לכבוד חג החירות.
אם רק היו נותנים לי משאלה אחת להגשים ולבחור לכבוד חג החירות, כי אז הייתי מבקש, מתחנן, צועק:
תעיפו ממני את הסמרטפון ואת המחשב ואת האינטרנט ואת כל העולם המדומיין הזה שכמו עכביש טווה את קוריו מסביבי עד שפתאום אני מוצא את עצמי מסתכל ובודק ומעיין ושקוע עשרות פעמים ביום בבדיקת מיילים, בספירת לייקים ובהודעות ווטסאפ.
אם אזיקים צריכים מפתח ואזיקים אלקטרונים צריכים קוד וסיסמה, אז איך משתחררים מאזיקים וירטואליים שתופסים ושואבים לך את הרגעים הקסומים של החיים ובמקום להיות עם המשפחה והילדים והקול הפנימי שלך, אתה מוצא את המוח מחווט לעבר יקום שלא באמת קיים אבל החור השחור שאליו מתנקזים רגעי חיים יקרים דווקא קיים.
מפה לשם שאלתי כמה חברים, מחנכים, וותיקים, מוכרים וגם הם שלא לציטוט הביעו באוזניי את המשאלה הזו:
יותר מידי זמן שאנחנו מוצאים את עצמנו מבלים בפייסבוק, ובנייד ובמחשב. יותר מידי זמן יקר שהיה אמור להיות מוקדש לילדים, לאשה, למשפחה.
אם רק היו נותנים לי משאלה אחת להגשים ולבחור לכבוד חג החירות, כי אז הייתי מבקש, מתחנן, צועק:
תנו לי את המפתח. את הכוח. את המשאבים. לצאת מהכלא הכי נוצץ ושקט וידידותי של הרשתות החברתיות, שכולנו משום מה אוהבים יותר מידי זמן להתבוסס ולבלות בו:
ולהתפלמס. ולהתווכח. ולגלול את הפיד. ולראות מה חדש. ובינתיים החיים ממשיכים לנזול לנו בין האצבעות, הילדים מתבגרים והעולם האמתי לא מחכה לאף אחד.
כי עבדים היינו לפרעה במצרים. ועתה, כולנו, עבדים של הרשתות שנטוו עלינו לדעת.
ורק מצפים לגאולה.
ורק זועקים כבר לחופש.
לחיים שיש בהם.
אבל באמת.