בתוך מחנה עבודה בסיביר, החליטה קבוצה של יהודים, לעשות הכול על מנת לזכות ולאכול מצה בליל הסדר.

חברי הקבוצה בחרו במיכאל סְטְרַוִוינְסְקִי כנציג. תפקידו היה להגיש בפני הקצין הממונה – ולָדִימִיר פֶּטְרוֹב – בקשה מיוחדת לאפיית מצות לחג.

האסירים היהודים לא היו תמימים והם הבינו היטב, שבקשה כזאת עלולה לגרור בעקבותיה עונשים קשים. אבל הם גם ידעו, שלמצה אשר יאכלו בליל הסדר, יחד עם יהודי כל העולם, לא יהיה טעם של בצק אפוי פשוט, אלא טעם מתוק של חירות.

מיכאל הואשם בבגידה ובהעברת סודות מדינה סובייטיים למדינת ישראל. הוא נידון לעשרים וחמש שנות עבודת כפיה ולגלות בסיביר הרחוקה. הוא הופרד מבני משפחתו ומידידיו והורשה ליצור קשר עם יקיריו רק פעם אחת בשנה – למשך שעתיים.

הפשע האמיתי של מיכאל היה בכך, שלימד עברית צעירים יהודיים, אשר רעבו למעט מורשת יהודית.

חברי הקבוצה הכינו בקשה כתובה וחתמו עליה בשמותיהם ומיכאל, בתור נציגם, התייצב בפני מנהל המחנה עם הבקשה, לאפשר לאסירים "החתומים מטה", לאפות מצות עבור חג הפסח.

פטרוב עיין במכתב ואמר למיכאל בחיוך מרושע: "בסדר גמור!

הקצין פטרוב עיין במכתב ואמר למיכאל בחיוך מרושע: "בסדר גמור! אני אעביר את בקשתכם לק.ג.ב. ואמלא אחר הוראותיהם..."

הימים חלפו, אולם אף תגובה לא הגיעה ממוסקבה. חלק מחברי הקבוצה, היו בטוחים שטעו טעות גדולה בכך שהעזו לחתום על אותה בקשה. השם שלהם, שנמסר לידי הק.ג.ב., היווה ממש הזמנה ליחס קשה, אף יותר מזה אשר לו זכו עד כה.

ימים ספורים בלבד נותרו עד לליל הסדר – ועדיין ללא כל תשובה ממוסקבה. מיכאל היה היחיד מכל הקבוצה, שעדיין לא התייאש לחלוטין. כולם המתינו בחשש רב לתוצאות הבקשה הפזיזה.

מיכאל עסק בשיפוץ ציוד במחנה העבודה, כאשר קרא לו השומר: "סטרווינסקי, גש מייד לבניין ההנהלה." הלב של מיכאל פעם בחוזקה, הוא הבין היטב מה עלולה להיות משמעותה של ההזמנה ה"אדיבה" ובכל זאת עשה כפי שהתבקש.

מתוך ציפייה לקבלת העונש הגרוע מכל – מעצר בצינוק צר למשך כל השבוע של פסח – הוא דפק על הדלת.

מולו עמד הקצין פטרוב, שללא טקסים מיותרים הושיט לו פיסת נייר והודיע: "הבקשה שלכם למצות אושרה." והוסיף: "אנחנו מופתעים לא פחות ממך, סטרווינסקי. אני אתן פקודה לאחראים לספק לכם לבֵנים לבניית התנור. הקמח שבו תשתמשו יילקח מקצבת הקמח הקבועה שלכם בשבעת הימים הבאים."

השמועה התפשטה במהירות ואל הקבוצה התחילו להצטרף אסירים יהודיים אחרים.

בניית התנור נעשתה בחיפזון, מתוך חשש לשינוי הפקודה והמצות נאפו מתוך מנות הקמח הזעומות. השמועה התפשטה במהירות ואל הקבוצה התחילו להצטרף אסירים יהודיים אחרים. יהודי המחנה היו נרגשים מהמחשבה על אכילת מצות בפסח. עבור חלקם תהיה זו הפעם הראשונה בחייהם, בה יזכו לחגוג את ליל הסדר.

אף על פי שהמצות שנאפו היו שרופות ובעלות צורות משונות, שלא הזכירו כלל את המצות שהגיעו פעם בחבילות מוברחות מישראל – עבור האסירים הן הדיפו ריח נפלא של חופש.

ליל החג הגיע. מקום מיוחד לעריכת הסדר הוכן בסודיות, בין שני צריפים, באחת מפינות המחנה. האסירים השתמשו בחתיכת דיקט עבור שולחן, מסביבו פרשו את שמיכותיהם ועליהן הסבו. סיר ישן ועקום שימש בתור קערת הסדר המסורתית. לא הייתה ב"קערה" זו זרוע צלויה, לא הייתה בה גם ביצה, לא חרוסת ואפילו לא מרור – רק תפוח אדמה מבושל שאחד האסירים שמר מארוחת הצהריים.

מיכאל ערך את הסדר, כשהוא פותח בשיר היחיד שזכר מן ההגדה – "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"

מיכאל ידע היטב "מה נשתנה הלילה הזה" – את הלילה הזה הוא לא ישכח לעולם! ברגע זה, בליל חג החירות, קבוצה עלובה של אסירים יהודיים אומללים – קבוצת אסירים הרועדת יחד בחושך מסביב ל"שולחן" הסדר הסמלי – הרגישה כאילו זכתה להיגאל ולצאת מעבדות לחירות.
 

*****
***
*

מילה להורים

פסח, חג החירות, מסמל עבורנו את הכמיהה לצאת מתוך ה"גבולות" שבנינו לעצמנו, אל החירות האישית האמיתית. פסח מזכיר לנו כיצד זכה העם היהודי להיגאל שוב ושוב – על ידי הקב"ה – מידי האומות המשעבדות השונות. כאשר אנחנו חוגגים את החג, אנו זוכים להתאחד עם העם היהודי כולו (לא רק בהווה, אלא גם בעבר), תוך יצירת תחושה של אחדות וקשר עם יהודי כל הזמנים.

ליהודי אשר חי תחת השלטון הקומוניסטי, מאחורי מסך הברזל, אסור היה ללמוד, ללמד, או לקיים את המנהגים המאפיינים את זהותו היהודית. יהודים אשר נתפשו, נחקרו על ידי הק.ג.ב. ולעתים קרובות הושלכו למאסרים ממושכים על האשמות שווא, ריגול, בגידה או כינוסים בלתי חוקיים.

את הניצוץ הטמון בכל יהודי, איש אינו יכול לכבות.

אבל את הניצוץ הטמון בכל יהודי, איש אינו יכול לכבות. המשטר הקומוניסטי ניסה לערטל את היהודי מזהותו היהודית, אך רק השיג את התוצאה ההפוכה – יהודים מאחורי מסך הברזל היו מוכנים לסכן את חייהם, על מנת ללמוד ולקיים את מסורת עמם.

אותם אסירים אשר הצליחו לאכול מצה בליל הסדר, בתוך מחנה הכפייה בסיביר הקפואה והרחוקה, זכו לחוות רגע אדיר של חירות פנימית אמיתית. בכך שנצמדו לַטֶּקֶס אותו נהגו היהודים לשמור ולקיים למעלה מ – 3,000 שנה, הם סיפקו חומר בערה לניצוץ הקטן והפכו אותו ללהבה בוערת, אשר תסייע להם לעמוד בניסיונות הקשים שעוד נכונו להם, עד לבוא גאולתם.

נקודות לדיון

  • מדוע היה כל כך חשוב למיכאל, שבקשתו לאפיית מצות תתקבל?

  • מדוע לדעתך הוא היה מוכן להסתכן בעונש חמור על מנת לאפות מצה?

  • איך לדעתך הרגיש מיכאל כאשר שר "מה נשתנה"?

  • איך יכולה אכילת מצה עלובה, במחנה עבודה בסיביר, לגרום לאדם להרגיש חופשי?

  • מדוע יהודים, לאורך הדורות, נאבקו ואפילו סיכנו את חייהם על מנת לשמור על המסורת?