פסח.

הוא מצליח להפתיע אותי כל שנה מחדש. בכל יום אני מתכננת ש"מחר אתחיל" ובכל בוקר מחדש אני דוחה את המבצע. אך בדומה ל"ממחר דיאטה" ו"מיום ראשון התעמלות", גם "מחר" הגיע לבסוף והייתי צריכה לפרוע את החוב. זהו, אין מנוס וצריך להתחיל לנקות.

מצוידת במיטב אמצעי הניקוי והמירוק ולבושה בבגדי עבודה, ניצבתי בחדר השינה, תוהה במה נכון יותר להתחיל. ארונות המטבח נראו לי מאיימים מדי לרמת האנרגיה ההתחלתית בה הייתי, כך שהחלטתי בתור צעד ראשון, לארגן את ארון הבגדים – לשפוך את קרביו החוצה, לנקות את המדפים, למיין את הבגדים, לאפסן את אלו שעדיין מתאימים לשנה הבאה, להעביר ל"מיחזור" את אלו שמשום מה לא לבשתי ולהעיף לצמיתות את הבלתי ראויים לשימוש.

הפעלתי את הדיסק הכי עליז שמצאתי, לקחתי נשימה עמוקה ו... התחלתי.

ההתחלה, כמו כל ההתחלות הייתה קשה. אף פעם לא שמתי לב, עד כמה הקיבולת של הארון הזה גדולה. איך שלא יהיה, חולצה גררה אפודה, גרביים גררו חצאית וכך, פריט אחר פריט, נשלו אחר כבוד מהארון ומצאו את מקומם הראוי – מי במרומי הארון ומי בעמקי הפח. בגד, בגד וההיסטוריה שלו, בגד, בגד וגורלו.

הדקות התחלפו בשעות, הדיסק הסוער התחלף עם מוזיקת רוגע של פכפוך מעיין ואני מצאתי את עצמי, שקועה בהרהורים, במרחק אלפי מילין מזוגות הגרביים והגופיות.

"הניקיון" הזה עשה לי משהו.

הזכיר לי פצעים נושנים שכבר מזמן סיימו את תפקידם בחיי ובכל זאת, מסיבה עלומה סירבתי להיפרד מהם.

הסוודר המהוה ששליתי ממעמקי הארון, שכבר שנים לא לבשתי אותו ובכל זאת התעקשתי מדי שנה להמשיך ולשמור, הזכיר לי פצעים נושנים שכבר מזמן סיימו את תפקידם בחיי ובכל זאת, מסיבה עלומה סירבתי להיפרד מהם.

השמלה הירוקה במידה 38, שכבר מזמן לא עולה עלי ועדיין תלויה על קולב בציפייה, המחישה לי בבירור את ניסיונות הנפל שלי, להישאר נאמנה לפנטזיה ולדמיונות ולסרב להכיר במציאות.

המעיל המהודר והגרנדיוזי, שקניתי מזמן בשוק הפשפשים, אבל היה גדול עלי בשש מידות לפחות, הזכיר לי את הנטייה שלי לנסות ללבוש "חליפות" גדולות מדי עבורי ולקחת על עצמי פרוייקטים שאינם כפי כוחי.

ערימות, ערימות של בגדים שונים ומשונים נערמו לנגד עיני, כשרק את חלקם המינורי לבשתי בעצם. למעשה, הארון שלי היה מלא בפריטים מיותרים בתכלית. "כמה חבל", חשבתי לעצמי במלנכוליה מסוימת. "עד כמה כולנו נוטים לשמור ולאגור פריטים מן העבר, כמו גם כאבים וטראומות. כמה מטען עודף יש על כל אחד מאתנו".

חצי יום עבר. ליד דלת הכניסה המתינו שקיות האשפה הגדושות והארון היה מסודר ומאוורר. כל פריט במגרה או במדף הראוי לו בדיוק. כל דבר במקומו ועוד הרבה מקום פנוי לבגדים חדשים, כמו גם לזיכרונות וחוויות.

את ניקיון הפסח הזה המשכתי ממקום אחר לגמרי.

חלונות המרפסת שבעבר נראו לי בלתי ניתנים למירוק, הפכו לסמל את "העיניים של הבית", הצופות החוצה. וככאלה הגיע להן להיות בהירות, שקופות וללא עכירות. רק ככה יכלו קרני השמש ולבלוב האביב לחדור פנימה, אל תוכנו. פינות נידחות ושכוחות, שעד היום התעלמתי מהן, זכו בשטיפה הגונה, כששאריות הלכלוך הישן-נושן נפרד מהן לנצח. שאריות של שומן שרוף באזורים חבויים במטבח, גם הן זכו לקרצוף רציני, נצמדות למולקולות הסבון החריף ונושאות עמן את צלקות העבר, הרחק, הרחק, אל צינור הניקוז במרפסת ומשם אל עבר הים הגדול.

הבית הלך והתרוקן, הלך והזדככך. נפרד מעומס מיותר ומאובק, כשהוא מותיר אותי, בעלת הבית, קלילה הרבה יותר ובת חורין.

פסח כשר ושמח!