אף פעם לא הייתי טיפוס של מסגרות.

יותר מזה. מסגרות תמיד הלחיצו אותי. בית ספר יסודי, תיכון שלא לדבר על הצבא.

מי אמר שאני חייב להיות כאן? ומה אם אני לא רוצה?

באחד הרגעים הקשים בטירונות המפרכת שעברתי, דיברתי (או יותר נכון בכיתי) עם אחותי בטלפון ("אני עבד", "חיי אינם חיים", "אני בבית-סוהר בהסכמת אמא ואבא שלא באים להציל אותי"...). התלוננתי והתלוננתי ואז היא אמרה לי משהו, שגרם לי לעצור את שטף דיבורי ולהתחיל לתהות.

"מה שלא יהיה, אל תשכח שאתה בן-חורין."

אני בן-חורין? איך היא בכלל יכולה לחשוב על דבר כזה? לפני שהספקתי להגיב היא המשיכה בדבריה:

"האדם הוא לא הגוף, אלא הרוח. אז תזכור תמיד שהרוח שלך חופשיה. תזכור שאתה יכול לנדוד במחשבותיך לכל מקום שתרצה. את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממך אף פעם – תמיד תוכל לחשוב מה שאתה רוצה, ותמיד תהיה חפשי מבחינה רוחנית."

שתקתי, ודבריה נכנסו לליבי.

גם ברגעים הכי קשים, הרגשתי הרבה יותר טוב לאחר אותה השיחה. ידעתי, כי גופי משועבד אך לא רוחי. נתתי פקודות לגופי לנוע, אך רוחי הייתה במקום אחר. נעתי דרך אותן הפעולות והתנועות שכולם עשו, אך המחשבות שלי היו עצמאיות. אמנם מבחינה מעשית לא השתנה דבר, אך עצם המודעות לעובדת היות רוחי חופשיה עשתה את כל ההבדל.

התהלכתי בימים הקשים ההם כמו ממתיק סוד באופן קבוע לעצמי – אתם חושבים שאתם יכולים להגביל אותי, אבל בנוגע למה שחשוב באמת אני חפשי לחלוטין. בן חורין אמיתי.

ברוך שלא עשני עבד

בקובץ התשובות ההלכתיות, לשאלות שהתעוררו אצל אחינו היהודים בגטו קובנה, במהלך מלחמת העולם השנייה, מתואר המקרה הבא:

"באחד הבקרים בזמן התפילה במחנה, הגיע החזן לברכה "ברוך שלא עשני עבד". הוא עצר מייד, ולפתע צעק במרירות: "איך אני יכול להגיד ברכה של איש חופשי? איך עבד רעב, מושפל ומבוזה, יכול להלל את בוראו במלים 'שלא עשני עבד'?" מידי בוקר, כשניהל את התפילה, הוא היה קורא את אותה קריאה ורבים מאלה שהצטרפו אל תפילתו, הרגישו כמוהו. רב המחנה נשאל אז מהי דעת התורה בנושא זה.

ברכה זאת לא נקבעה על מנת להלל את א-לוהים על החירות הגשמית שלנו, אלא על החירות הרוחנית.

הרב ענה, כי אחד המפרשים המוקדמים של התפילה מציין, שברכה זאת לא נקבעה על מנת להלל את א-לוהים על החירות הגשמית שלנו, אלא על החירות הרוחנית. לכן הוא הורה, שאין לדלג או לשנות ברכה זו בשום מצב!

לא רק זאת, אלא אף יותר מכך – למרות השעבוד הפיזי בו היו נתונים, הוא פסק, שיותר מתמיד עליהם לברך ברכה זו, על מנת להראות, שהם נותרו חופשיים מהבחינה הרוחנית.

בידינו הדבר

בחיינו המודרניים אנו מגלים שוב ושוב, שדעותינו, טעמנו, סגנוננו ואפילו המלים שלנו – משועבדים לכוחות חיצוניים. אנו רוכשים את בגדי המותגים האופנתיים ביותר, לומדים במוסדות ההשכלה הכי נחשבים, קונים את "צעצועי" הטכנולוגיה הסלולארית המתקדמים ביותר ומרותקים לסדרות טלוויזיה דמיוניות או שידורי ספורט מיותרים, שעות על גבי שעות, מבלי יכולת להתנתק.

הגרוע ביותר, שדעותינו הפוליטיות, כמו גם השקפתנו בנוגע לחינוך, מוסר, ערכים, זיקה למסורת ולארץ ישראל, פעמים רבות הנה תוצאה של שטיפת מוח וציות עיוור.

בידינו לשנות זאת! למרות שכבלי העולם ו"הרעש" שהתקשורת מייצרת סביבנו, שוטפים אותנו בעוצמה ובכוח, עדיין רוחנו נשארת חופשיה.

אנו חופשיים להחליט ולבחור, האם להישטף בזרם האפנות המתחלפות השכם והערב, האם למחזר רעיונות של אנשים אחרים, שכלל איננו בטוחים כי אכן הם ראויים לכך, או שמא לאפשר לעצמנו את החופש האמיתי, שביצירת דעה עצמאית. מקורית ואוטנטית לגבי כל מהלך בחיינו. תמיד קיימת בידינו הבחירה, האם להישאר "עבד" למציאות, למחשבה ולתפיסה המקובלת, או שמא להרשות לעצמנו להיות בני חורין...