ההגדה של פסח אומרת לנו שכל אחד ואחד צריך להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, ואני מאוד מתחברת לזה. בשבע השנים האחרונות הייתי משועבדת להתמודדות עם הפרעת האכילה שלי. הפַּרְעֹה המרושע שלי לחש דברים שליליים והרסניים לאוזני. הפרעה שלי אמר לי שאני לא מספיק טובה, שאני כישלון, ופגע אנושות בדימוי העצמי שלי. פרעה שלי גרם לי להרגיש כאילו איני ראויה לצרכים ולהנאות הבסיסיים בחיים. פרעה שלי שלל ממני מערכות יחסים ורגשות ופגע בבריאותי.

בשבע השנים האחרונות, הייתי משועבדת למספרים על המשקל, לדמות מעוותת במראה ולכאב תמידי בלב. הייתי שפחתו של הדיכאון, וכבולה באזיקי השנאה העצמית ובשלשלאות אי הודאות. עברתי את שבע השנים האלה באשפוזים ובשחרורים, במבוכה ובבדידות.

שבעה פסחים באו וחלפו, ואני חגגתי כל אחד מהם כשפחה. אבל השנה, אני לא סתם אחגוג את חג הפסח, אלא אחיה אותו מחדש. אני מתכוננת להגיע אל הגאולה והשחרור שמוטבעים בחודש ניסן. אני מוכנה שא-לוהים ישחרר אותי מהמצרים שלי, ויעטוף אותי באהבתו ובטובו האינסופיים. אני מוכנה להשתחרר ממה שמגביל אותי, אני מוכנה לחיות.

אני זוכרת את התקופה בה ההורים שלי גררו אותי בחרדה מרופא לרופא, מחפשים נואשות אחר מישהו ש"יתקן" אותי, שיוציא אותי מהגיהינום אליו נפלתי. באחד הימים ישבתי בחדרו של עוד רופא, וחיכיתי להרצאה המוכרת על חשיבות התזונה והבריאות, תוך התעלמות מהכאב הנורא בו אני נתונה. במקום זה, הוא הפתיע אותי. הוא נכנס לחדרו, ישב והביט הישר אל תוך עיני. "מספיק לך?" הוא שאל. וזהו. הרגשתי נבוכה. למה הוא התכוון? מובן שהספיק לי! האם נראה לו שזה משהו שהייתי בוחרת מרצוני? הוא לא מבין שלא משנה כמה ניסיתי, לא משנה כמה דמעות הזלתי או כמה כוח ניסיתי לאזור, הרגשתי כאילו אני דוחפת קיר ברזל אדיר שלא זז ממקומו?

כשהרעבתי את עצמי עד אובדן תחושה, חסכתי מעצמי את הצורך לחוש בכאב התמידי שאני אף פעם לא מספיק טובה

עכשיו אני מבינה אותו. מה שלא הבנתי אז היה שבעוד שלא בחרתי במודע להשתעבד לכאב הנוראי ולסבל, ההפרעה עשתה לי משהו. כשהשקעתי את עצמי בעולם שבו אוכל היה הדבר היחיד שהעסיק אותי, אפשרתי לעצמי לחסום ולהרחיק כל דבר אחר. כשהרעבתי את עצמי עד אובדן תחושה, חסכתי מעצמי את הצורך לחוש בכאב התמידי שאני אף פעם לא מספיק טובה, ובכאב העז שנגרם לי עקב אכזבות בחיים. כשנעלתי את עצמי בעולמה של הפרעת האכילה שלי, יכולתי לנעול את תחושות הבושה שנשאתי, את ההרגשה שלא מבינים אותי ואת תחושת הבדידות העזה שלוותה אותי.

למרות שההסתתרות מאחורי הפרעת האכילה הגנה עליי מאותם רגשות שלא רציתי לחוש, היא גם מנעה ממני את התחושות הנעימות של החיים. נעולה בתוך תא האסורים שיצרתי לעצמי, הייתי מציצה מדי פעם לראות כיצד חבריי חיים את חייהם. ראיתי אנשים צוחקים, יוצרים קשרים, ולמעשה - חיים. יום אחד קלטתי שכשאני מתחבאת בין הצללים ויושבת באפלה, אני מונעת מעצמי גם את אור השמש. ובעוד שלקח לי הרבה זמן להבחין בכך, הבנתי שיש בחיי אור שמש שאני יכולה להרגיש.

הייתי צריכה לבחור, ואני צריכה להחליט את זה מחדש בכל בוקר כשאני קמה ולפני כל ארוחה שאני אוכלת. הבנתי שלמרבה העצב אפשר 'להתקיים' אבל לא ממש 'לחיות'. במשך שבע שנים הייתי קיימת (לפעמים בקושי), אבל לא חייתי. אני כל הזמן בוחנת את השאלה 'האם אני רוצה לחיות באמת?', וההחלטה כל כך מפחידה, משום שלבחור בחיים משמעותו פעמים רבות היא לבחור גם לחוש צער. אני כל הזמן צריכה לבחור בין לא להרגיש כלום לבין להרגיש הכל.

אני מתחילה לקבל שאולי לא תמיד אדע מי אני בדיוק, שאולי לא תמיד אוהב את מה שאני רואה כשאני מביטה במראה, ושעדיין אנשים עלולים לפגוע בי. אני מגלה אט אט שלפעמים אני מפחדת, ושלא אהיה מושלמת בכל. לא כולם יאהבו אותי, ואולי בעיני חלק מהאנשים לעולם לא אהיה "מספיק טובה". למישהי כמוני, קשה מאוד לקבל את המציאויות הללו, ובימים מסוימים, קל לי יותר להתחבא בתא האסורים שלי, מאשר לקבל אותן.

בשבילי, בחירה בחיים משמעותה קבלת המציאות של חיי במקום להסתתר ממנה. אולם כשאני מרגישה את החמימות בנשמתי אחרי שאני מדברת עם א-לוהים, כשאני נהנית מהקבלה חסרת התנאים והאהבה של בעלי, צוחקת צחוק בריא עם חברות, ומתענגת מאור השמש על פניי - זה שווה.

השנה, כשאנקה את הבית לפסח, אנקה גם את הנשמה שלי מהכאב ששעבד אותי והרחיק אותי מא-לוהים. כשאשב ליד שולחן הסדר, אביט במצה, בלחם העוני והעבדות, וארגיש כאילו אני עצמי באמת אכלתי ממנו. אני ארגיש את שנות הכאב והסבל שעברתי, את השלשלאות שכבלו אותי. וכשאשתה את ארבע הכוסות, אעצום את עיני ואחוש בניסיו של הא-ל, במתנות שהוא העניק לי וביופיים של חיי החופש.

הלואי שנצליח כולנו ליהנות מכוחו הרוחני של פסח ולזכות בגאולה אמיתית מהשעבוד הרוחני שלנו, וגם בגאולה הסופית.