יש שיר מפורסם של סמי דייויס ג'וניור, שפרט על מיתר בליבם של רבים, ונראה כמסמל במידה רבה את מהותם של העשורים שבאו אחריו: "חייב להיות חופשי... חייב להיות אני".

מילים אלה דיברו לדור של שואפי חירות, ולמרות שחלקם לקחו זאת כהיתר להשליך את כבלי העבר מאחוריהם לטובת מה שהם החשיבו בטעות בתור חירות, למעשה מילות השיר הללו מבטאות רעיון יהודי בן אלמוות האוחז במפתחות החירות, והוא המודעות והמימוש העצמי. בואו נראה כיצד.

היהדות מלמדת שבכל אחד מאיתנו מצויה נשמה גדולה אפילו מהמלאכים. האתגר שלנו (והזכות) כאן על פני האדמה, הוא לרתום את כוחות הגוף למילוי שאיפותיה הנעלות של הנשמה. אם נצליח לנצל כוח זה, אין דבר שלא נוכל להשיג. כמו רוכב שרוכש שליטה מלאה על סוסו החזק, כך נגיע למטרתנו מהר יותר וטוב יותר. לעומת זאת, אם נניח לגופנו לפסוע בדרכיו בלי לנווט אותו, הוא עלול להוביל אותנו לשדות רחוקים.

כך, על פי היהדות, "חופשי להיות אני" משמעותו החירות לרדוף אחר רצון הנשמה - ה"אני" הפנימי שלנו ששואף לחיות את המיטב ולחוות את ההנאות העמוקות ביותר של החיים.

מאבק זה בין הגוף לנשמה בא לביטוי כל הזמן:

• "אני רוצה להיות בכושר, אבל קשה לי להתעמל באופן קבוע."

• "אני רוצה קריירה מצליחה, אבל לא מתחשק לי לעבוד כל כך הרבה שעות."

• "אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה, אבל לא בא לי להתחייב ולוותר על החופש שלי".

כשאנחנו אומרים שאנחנו לא יכולים או שלא בא לנו, אנחנו הרבה פעמים מחליפים בין הנאה אמיתית לבין נוחות, ופונים אל הפיתרון המהיר ונטול הכאב, במקום לשאוף להנאות מתגמלות יותר – אהבה, משפחה, קריירה, שינוי העולם – שדורשות השקעה אמיתית (אולם יוצרות תשואה נצחית בתמורה).

אז מהי חירות אמיתית? "חופשי להיות אני", משמעותו להיות חופשי מהמשיכה שלי לנוחות, שמתבטאת במילים "לא יכול" או "לא בא לי", להיות אדון על כוחות הגוף שלי, ולרתום אותם להשגת ההנאות הרוחניות העמוקות ביותר.

זמן החירות

פסח הוא חגיגת השחרור השנתית מהמשעבדים המצריים. הוא פותח גם את תקופת ספירת העומר - שבעת השבועות המובילים לחג השבועות (היום בו נתן א-לוהים תורה לעם ישראל). זמן זה הוא המתאים ביותר לעבודה כדי להשיג חירות אמיתית. בימים אלה, אנחנו משקיעים בשיפור תכונות האופי שלנו, ומנסים להפוך לאדונים על האני הרגשי והגופני שלנו.

נתחיל בניצול הזמן המיוחד הזה, כדי להשתחרר מה"אני לא יכול" ומה"לא בא לי" שאנחנו סוחבים עם עצמנו, ושמונעים מאיתנו להתקדם. מעכשיו ועד שבועות, התחייבו לפחות ל"אני יכול" אחד.

החכמה היהודית מספקת לנו מספר כלים להצלחה:

1. תבונה

הרב נח ויינברג זצ"ל (מקור ההשראה למאמר זה) מביא לדוגמא אדם שרוצה לשמור על כושר ומחליט לעשות ג'וגינג. ביום הראשון הוא רוצה לרוץ 3,000 מטר. אחרי 500 מטר, הוא כמעט נשבר. הגוף שלו צועק: "עוד צעד אחד ואני מת!"

הרב ויינברג מציע לענות לגוף: "בסדר, נעצור, אבל בוא נמשיך עד לעמוד החשמל הבא." ואז, כשמגיעים אליו, אז מנסים שוב לרוץ רק עד לעמוד הבא, וכך הלאה... עד שבסופו של דבר הוא מצליח לגמור את 3,000 המטרים.

הפטנט הוא לומר לגוף שזה לא "או הכל או לא כלום". עם קצת תבונה, אפשר לפרוק את הגוף מהמחסומים הטבעיים שלו.

2. בהירות

קחו דף ועט. בטור אחד מנו את הרווחים ממימוש מטרת ה"אני יכול" שלכם. בטור השני, פרטו מה תפסידו אם תמשיכו בהתנהגותכם הנוכחית – אפשרות ה"אני לא יכול".

כתיבת הדברים תאלץ אתכם להבהיר לעצמכם מה בדיוק הרווח מול ההפסד. בהירות זאת תעניק לכם את הכוח להתגבר על ההשתוקקות לנוחות, בכך שתראו כיצד המטרה – במשמעות עמוקה יותר – משרתת את האינטרס האישי שלכם.

עברו על הרשימה הזאת שלוש פעמים ביום – בוקר צהריים וערב.

3. ביטחון

א-לוהים הוא בעל הכוחות כולם, הוא יודע הכל והוא האב הטוב והמוחלט בשמים.

כך, אחרי שהבהרתם את האמביציות שלכם, בקשו מא-לוהים לעזור לכם להתגבר על המכשולים. בעזרתו, אין דבר שאנחנו לא מסוגלים להשיג. אולי עדיין ניתקע ב"לא בא לי", אבל אין דבר כזה "אני לא יכול". המפתח לעבודה הזאת הוא לבטוח בכך שא-לוהים יעזור לנו להשיג את מטרותינו.

כך אנחנו משלימים את המעגל – כשאנחנו מחוברים למטרה האמיתית שלנו בחיים, אנחנו רוצים להשיג דברים נפלאים, ואנחנו יודעים שביכולתנו להשיג אותם.

אם כן, הפכו את השבועות הבאים לזמן של שחרור אמיתי. החופש להשיג את הרצונות העמוקים ביותר שלכם, חופש מהספקות ומהסחות הדעת שחיבלו במאמציכם עד כה, והחופש מההשתוקקות לנוחיות והנטייה להפסיק באמצע.

בתבונה, בהירות וביטחון בא-לוהים, כל אחד מאיתנו יכול להגיע באמת ל"חופשי להיות אני".