"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה ... תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג, טו-טז) - במילים אלה מתארת התורה את הימים שאנו נמצאים בהם כרגע, ואת המצוה המוטלת עלינו: לספור כל יום.

לְמַה נועדה הספירה הזו? האם יום 'סָפוּר' שונה איכשהו מיום רגיל? ולמה זו המצוה שסוללת את השביל שלוקח אותנו למרגלות הר סיני?

הספירה נושאת על גבה מסר עוצמתי עבורנו. הזמן יכול לצעוד אל תוך ההווה שלנו וכעבור רגע להתאדות באופק ההסטוריה, מבלי לְהִטָּעֵן בשום משמעות. זמן 'שרוף', ריק. וחמור מזה, הזמן יכול להעיק לנו ולהוסיף לנו לחץ, שעמום או יאוש. המְתנה יכולה להיות לא יותר ממחסום מתסכל בדרך למחוז חפצנו: בן או בת זוג, עבודה, השגת מטרה בחיים. אנו עלולים להילכד בתוך הזמן.

אבל זה לא חייב להיות כך.

אותו זמן בדיוק - יכול להגיע ולהיספר על ידינו. לספור פירושו לכונן מערכת־יחסים מכוונת ומודעת עם הזמן ועם רגעיו: אני בוחר ביום, במקום פשוט לחיות בו. הספירה מפיחה משמעות אפילו בהמתנה המייסרת ביותר, כי אני מקבל את מה שהרגע הנוכחי מציג בפנַי ואני מכיר בפוטנציאל הצמיחה שלו. בשעה שאנו סופרים את 49 הימים האלה, אנחנו בונים את מערכת היחסים החדשה הזו עם הזמן. כך אנו מכשירים את עצמנו לחיים שמוקדשים לתורה.

הגישה הזו מיועדת לא רק לרווקים ורווקות המחכים לנפש התאומה שלהם, או לזוגות המצפים בכליון עיניים לילד; היא נועדה לכולנו. האמצעי שדרכו אנו חווים את חיינו הוא הזמן. הזמן הוא פוטנציאל גולמי שניתן לנו במתנה כדי שננצלו לדברים טובים; כל יום הוא כלי שמחכה להתמלא.

אם תופסים כך את הזמן, הרי שכל אותן תקופות קשות שעוברות על כל אחד ואחת מאיתנו, לא אמורות לְזַמֵּן תסכול או יאוש. הן אינן אלא הזדמנות נוספת. הזדמנות לעבוד על העמקת האמונה שלנו באל, על קומת האדם שלנו, על קומת היהודי שלנו.

במבט שטחי נראה כאילו אנו 'בתנועה', בדרך לאנשהו: רק מחכים לפגישה המוצלחת, להריון, לתואר, לעבודה. אבל האמת היא שהמסע אף פעם אינו רק מקפצה בדרך למשהו אחר; הוא מכיל בתוכו את היעד. כאן, ורק כאן, שוכנת משימת העכשיו שלנו. אלוקים אוהב אותנו ויש לו תכנית עבור כל שלב של חיינו, אפילו השלבים הכואבים. הוא הוריד אותנו למצרים לא למרות אלא בגלל הסבל שחווינו שם, כדי שנוכל להשיג את מה שהיה דרוש לנו מן החוויה ההיא. ואז, בדיוק ברגע הנכון, הוא הוציא אותנו משם כדי להפוך אותנו לעם שלו ולתת לנו את התורה. שני השלבים היו חלקים חיוניים של המסע שלנו אל עבר הר סיני.

ספירת העומר היא זמן להכיר בזה שאיננו נשלטים על ידי הטבע, מזל או סטטיסטיקה. אנו תמיד במסע אל עֵבֶר. מאחורי הקלעים, בעדינות ובדייקנות, האל מכוון כל אדם אל המצבים שיקרבוהו למיצוי היכולת שלו. כל רגע מכיל בתוכו את גרעין המסע היהודי, המסע ממצרים להר סיני: יציאה מן הַמְּצָרִים והתקדמות לקראת החיבור האלוקי לתורה. מסע אל עבר הנצחי.

אז כן: לכל זמן בחיינו יש ערך מהותי. בכל מקום אפשר למצוא צמיחה.

הדרך לצבור ימים יקרים, 'מלאים', כאלה שילוו אותנו לעד, היא לחיות על פי השקפת העולם הזו. כמו אברהם אבינו ש"בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א).

ועוד דבר שעלינו לזכור הוא, שבכל הנוגע לחיינו זה אף פעם לא 'הכול או לו כלום'. ימים שחלפו מבלי שנוצלו עד תום, אינם פוגמים בכלי של היום הבא, שתמיד עומד הכן להתמלא בטוב ולהתלוות אלינו לעד.

המצוה הראשונה שקבלנו כשהפכנו לעם השם, היתה לקדש את החודש. המסר שלה הוא: השתחררו! קחו אחריות על חייכם בכך שתקחו לידיכם את מושכות הזמן. הכניסו את הזמן אל תחום המודעות שלהם במקום לתת לו פשוט לחמוק. השתמשו בימיו, שעותיו, דקותיו ושניותיו לצמיחה רוחנית, במקום להשתעבד תחתם.

ואיפה מתחיל התהליך הזה? בהחלטה להפוך את הרגע הזה למשמעותי.

כיהודים יש לכולנו את היכולת הזו - בפרט בימי ספירת העומר הנשגבים. לעולם בל נהיה 'קרבנות' הזמן. נהפוך הוא: יש לנו את הכוח לרתום את הזמן למטרות יצירתיות, לרומם אותו, ולמלא כל חלקיק ממנו במשמעות ותוכן. אנו יכולים לחתור למצוא ולאמץ אל חיקֵנו את מה התכנית של אלוקים לשלב הזה של חיינו.

בנו הדבר תלוי: הבה 'נספור' אותו, את הזמן.

אודות המחבר

הרב בנימין וייס, יליד בריטניה ותושב ירושלים, הינו מחנך, סופר ומטפל מנוסה. בישיבות ובסמינרים דוברי האנגלית שבהם הוא פועל, הוא מפגיש את תלמידיו עם עומקים חדשים בתורה וביהדות, ומספק לנזקקים הדרכה פרטנית.

כתביו ושיעוריו, החושפים את שילוב החויה הרגשית והשְּׁלוֹמוּת שבשמירת המצוות, מציעים נקודות־מבט משנות־פרדיגמה בנושאים יהודיים.

מלמד במכון ירושלים לטיפול נרטיבי (Jerusalem Narrative Therapy Institute) ובעל פרקטיקה פרטית, בה הוא מייעץ לגברים שומרי מצוות בהתמודדות עם מגוון בעיות, באמצעות סיוע בפיתוח החָזְקוֹת האישיות והמודעות שלהם, יכולת הבחירה ומציאת משמעות בחיים.