נו, אז איך היה ליל הסדר? לא משנה איך הייתה יציאת מצרים – מייד אחריה מתחילים לספור. ישר אחרי האירוע הגדול והדרמטי, היציאה מעבדות לחירות, מתחילה תקופת ספירת העומר. מדי יום בתפילה סופרים כך, במשך שבעה שבועות, יום ועוד יום, עד לחג השבועות, חג מתן תורה. יש פה מנגנון מעניין: ביום הראשון – יוצאים מעבדות לחירות, וביום האחרון – מקבלים את התורה. מדובר בשני צדדים של אותו מטבע. קיבלנו חופש אדיר, אבל אנחנו נדרשים למלא אותו בתוכן. ויקטור פרנקל (ניצול שואה, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות") כתב שבארצות הברית צריך להקים לא רק את פסל החירות, אלא גם את פסל האחריות. כלומר, ערכי החופש הם חשובים, אבל אחרי שיצאנו משעבוד – מהי הזהות שיוצקים פנימה? מה הערכים החדשים שאליהם אנחנו מחוייבים? בהמשך לדברי ויקטור פרנקל, אפשר אולי לטעון שאם חג הפסח הוא חג החירות, חג השבועות הוא חג האחריות. ספירה נעימה.

ועכשיו, לאחר החג, חוזרים לשגרה:

הרב שלמה וולבה היה אומר שגם ה"נחיתה" מהחגים חשובה. הוא המשיל זאת לחללית שחוזרת אל האטמוספירה, ואמר שהרגעים שבהם היא חוזרת מהחלל הם רגישים מאוד, כידוע. צריך לשים לב איך נוחתים בחזרה אל שגרת החיים עם כל ה"מטען" של החג, עם כל ההחלטות והתובנות וכל מה שגילינו על עצמנו, על משפחתנו ועוד.

וכך כותב אביעד חזני: "יש שני הסברים עיקריים לשם של המימונה. ההסבר הראשון מדבר על האמון ההדדי בחברים, בשכנים, בקהילה: לאחר חג שבו כל אחד הקפיד על כשרויות שונות בפסח, ולא כל אחד אכל אצל השני, חוזרים לימים שבהם הבתים פתוחים ואפשר להתארח זה אצל זה באחווה ובשלום, מתוך אמונה בזולת.
ההסבר השני מדבר על אמונה בגאולה. חג הפסח, חג האמונה, הסתיים, ועדיין לא נגאלנו – אבל מייד כשהוא יוצא אנחנו מבטאים את האמונה הגדולה שלנו בעתיד טוב יותר, מבחינה אישית ולאומית, מזכירים לעצמנו את היעד הגדול.
ובעצם, בעומק הדברים, שתי האמונות תלויות אלה באלה. רק מתוך אמונה זה בזה וקשר לזולת, נוכל גם להתקדם מבחינה אישית ו
לאומית, לקחת את הסיפור שלנו קדימה. תרבחו ותסעדו".

 לקוח מתוך "החלק היומי" שלhttps://www.facebook.com/SivanRahavNews/