לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לפעמים מספיק פס צר של אור

לפעמים מספיק פס צר של אור

חיילים כמו דביר עמנואלוף ז"ל, ראשון הנופלים בעזה אותו הכרתי לראשונה בלווייתו, מזכירים לנו שעוד יבוא אור גדול.

מאת

אנחנו מגלים מידה בלתי מבוטלת של אחדות... בלוויות.

לכן כנראה, אל לווייתו של סמ"ר דביר עמנואלוף, ההרוג הראשון במלחמת עופרת יצוקה בעזה, הגיעו אנשים מכל קשת העם היהודי – חרדים אפורי זקן וחבושי מגבעות שחורות עמדו לצד צעירים שהכיפה שהניחו על ראשם לכבוד הלוויה הודקה לשערם הארוך בסיכת ראש. צעירות בוכיות, חיילים במדים הממתינים לקריאה שתשלח אותם אל החזית, שכנים ותושבים מגבעת זאב ויוצאי צבא ותיקים שמכירים יותר מדי טוב את בית הקברות הצבאי בהר הרצל – כולם הגיעו לקבורתו של החייל הראשון שנהרג בתקיפה הקרקעית בעזה.

למעלה מאלף איש הגיעו ללוויה, ורובם – כמו בעלי וכמוני – היו אנשים שלא ידעו שדביר חי עד שהוא מת, והחדשות בישרו על כך בצירוף תמונה של בחור נאה עם חיוך רחב. למה החליטו כולם לצאת מביתם בליל ינואר צונן כמעט בחצות? האם משום שזהו מוות במשפחה? לא. באנו משום שכולנו ידענו שהבחור בן ה-22 הזה מת בשבילנו, כדי שאנו היהודים נוכל להמשיך לחיות במולדת יהודית בטוחים מהתקפות הטרור של אויבינו.

באנו משום שכולנו יודעים שדביר מת בשבילנו

דביר לא היה אמור להיות עם היחידה המובחרת שלו כשהיא פרצה לעזה במוצ"ש, כחלק מהמאמץ הכולל לעצור את ירי הטילים על דרום הארץ. בעבר הוא פיקד בקורס מכי"ם אך התעקש לעזוב את תפקיד הפיקוד ולחזור לתפקיד מבצעי. לאמו הוא הסביר זאת במילים: "אמא, אני חייב להילחם. אני חייב להיות שם."

דביר לא אהב להילחם; הוא אהב בני אדם, והוא אהב את תושבי הדרום. הוא למד בישיבה תיכונית בנתיבות, שנמצאת היום בטווח טילי הגראד המשוגרים מעזה. דביר רצה להגן על האנשים האלה.

את דביר הכרתי לראשונה מתוך ההספדים בלוויה שלו. אחד מרבניו של דביר בישיבה התיכונית סיפר כיצד בתשעה באב האחרון, נקבע ליחידתו של דביר תרגול מפרך. דביר לא הצליח להשיג את הרב שלו כדי לברר אם הוא פטור מהצום, אז הוא בכל זאת צם. הוא רץ עם ציוד כבד על גבו ביום קיץ לוהט. החברים שלו ניסו לשכנע אותו לשתות, אבל דביר התמיד בצום, עד שרב צבאי הורה לו לשתות.

הדס, אחותו הגדולה של דביר דיברה, או ליתר דיוק, ניסתה לדבר מבעד לדמעות. היא תיארה את אחיה, כאדם שאוהב לעזור, חביב, אכפתי ואוהב. דביר היה מדריך בתנועת הנוער, ואפילו אחרי שנכנס לצבא, הוא היה מתקשר לכל אחד מחניכיו לשעבר בימי ההולדת שלהם כדי לאחל להם מזל טוב. הוא גם שלח לכל אחד מהם כרטיס ברכה לפני ראש השנה.

כל מי שדיבר הזכיר את חיוכו הנצחי של דביר.

ככל שנמשכו ההספדים, העמיקה תחושת הטרגדיה באובדנו של דביר. רב המשפחה סיפר כיצד בדיוק לפני שנתיים ועשרה חודשים, הוא ישב לצד אבא של דביר, ששכב על ערש דווי. הרב עקב אחרי המכשירים המנטרים את סימני החיים, עד שהם דממו. מה?! חשבתי לעצמי. אמא שלו קברה את בעלה לפני פחות משלוש שנים ועכשיו היא קוברת את הבן שלה?

אביחי פרץ, חבר ילדות של דביר, סיפר שגם הוא איבד את אביו סמוך לכניסתו לצבא. אביחי המשיך וסיפר שדביר, שהפך לאחר מות אביו לגבר בבית, התחבט בשאלה אם להמשיך בהגשמת חלומו להיכנס ליחידה קרבית למרות המצב החדש במשפחתו. דביר הלך לדבר עם אימו של אביחי שאיבדה את בעלה ואף את בנה הגדול, אחיו של אביחי, בפעולה בלבנון, מודע היטב לכך ששירות ביחידה קרבית עלול להפוך את אימו לקרבן דומה של אסון כפול. בסוף, כפי שהסביר אביחי - דביר חשב שחשוב להגן על הארץ שלו ועל העם שחי בה.

הוא סיכן את חייו משום שהאמין במשהו בעל ערך רב יותר מחייו

דביר לא נלחם עם יחידת הרגלים שלו בעזה משום שלא היה מודע לסכנה. הוא נלחם שם למרות הסכנה. הוא סיכן את חייו משום שהאמין במשהו בעל ערך רב יותר מחייו: הגנה על חייהם של יהודים אחרים.

שניים מהמספידים הזכירו שבשבת בלילה, כמה שעות לפני מותו, דביר אמר קידוש לבנה. ברכה שנאמרת פעם בחודש במוצאי שבת אחרי שהירח שנעלם בחשיכה, מתחיל להתמלא שוב ומאיר בסהר עדין אך ברור. המסורת משווה אותנו, היהודים, לירח – מזלנו מתמלא ומתמעט שוב ושוב לאורך ההיסטוריה.

היום בישראל אנחנו מוקפים באפילה: הגל הגואה של האסלאם הרדיקלי שמאיים לבלוע אותנו, הפצצה הגרעינית שמפותחת באיראן כדי להשמיד אותנו, הגינוי הבינלאומי בכל פעם שאנחנו מעיזים להגן על עצמנו, ההזדהות ההולכת ופוחתת של צעירים יהודיים בתפוצות עם גורל ישראל, השחיתות והמבוכה אצלנו, המשבר הכלכלי שהרס את מארג הצדקה היהודי, והותיר שליש מהילדים הישראלים ברעב ומחסור.

אבל כל מה שדרוש ליהודי כדי לברך, הוא לראות פס צר של אור. חייו של דביר עמנואלוף, ושל אלפים כמותו אשר מסכנים היום את חייהם בעזה למען עם ישראל, הם אותו פס אור צר.

 

10/1/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) , 14/1/2009 09:09

כואב

יהי זיכרם ברוך

(5) אורלי, 12/1/2009 16:00

דביר

כל הכבוד על האומץ שיש לחיילים שלנו ישר כח אנחנו איתכם שימרו על עצמכם כמו שאתם רוצים שלמור עלינו

(4) avi, 12/1/2009 10:55

יהי זכרו ברוך . . .

(3) , 11/1/2009 14:40

זו זכות שיש בחורים כאילו אצלנו.

כתבה מרגשת

(2) דניאלה, 11/1/2009 06:51

רועי רוזנר

ביום חמישי האחרון אבדתי קרוב משפחה, את רב סרן רועי רוזנר.
ורק במהלך הלוויה ובשני ימי האבל הראשונים כשאנו עומדים סמוך למשפחה, הבנתי איזו זכות הייתה לנו להיות קאובים לאדם כ"כ גדול. רועי כמו דביר היה חדור חדור אמונה, חדור מוטיבציה ורצה בכל מאודו להיכנס ולתרום את חלקו למעננו ולמען כלל עם ישראל.
יהי זכרם ברוך

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub