מכתב מאמא, לנווט ה-F15, אורי מנור ז"ל

שחקי אם בשחוק ודמע שחקי אם בעין דומעת התנערי לך מעפר אילו רק היית יודעת מה נערץ כאן בנך היקר מה לך אם את נעצבת חדלי לך להתאבל כנפיים בנו פה כל הצוות מלאך חדש כאן נתקבל שאי עינייך בגאווה וראי את יציר כפייך עטוף הוא כאן באהבה חוסה בצל כנפיים שחקי אם בעין דומעת לגדולות כאן הבן נועד הן את זאת את יודעת בליבנו יהא לעולמי עד ציון לרדו

מבקשת להודות לכל מי שקרא את הסיפור והזדהה עם האובדן והכאב על נפילתו של הילד שלי! למי שמעוניין לקרוא עוד על אורי, באתר ההנצחה לזכרו: WWW.URI-MANOR.CO.IL

היקרה, אורי היה בחור גבוה ויפה תואר וככה אני זוכרת אותו מאז שירותי הצבאי ועד היום. בכל יום זיכרון גרוני נחנק ודמעות זולגות מעצמן כשאני נזכרת איך שמעתי שאורי נהרג. אנחנו לא מכירות אבל כל שנה אני קוראת את המכתב שכתבת ורק היום החלטתי להגיב...... וכל שנה אני מחבקת אותך מרחוק יהי זכרו ברוך.

אמא יקרה אני קורא את המכתב ודמעות זולגות ומרגיש את הכאב , זה כאב שרק הורים שאבדו את ילדם מרגישים , נגעת בי ואני כואב את כאבך

קוראת את המכתב ויש לי מחנק הגרון ודמעותיי זולגות ואני רק בת 28 עוד אין לי ילדים אך את כאבך הצלחת להעביר גם אלי שהשם ישלח לך כוחות להתמודד עם כל יום שחולף...אמן!

לאמא האמיצה , לגבייך יש 365 ימי זכרון וזה עצוב ונורא אבל לכן אנחנו מצווים לפחות ביום הזכרון להזכיר את הנופלים שבזכותם אנחנו כאן, המשיכי להיות חזקה ונקווה שאכן לא יהיו עוד נופלים לא בתאונות ולא במלחמות

לאימא האמיצה של אורי,אני משוכנעת שאמיצה כבר רבים לפני קראו לך,אני יודעת שאומץ להמשיך לחיות הוא מצרך שכל בוקר שואבים עם הנשימה הראשונה. אי אפשר לשכוח ולעולם הוא יחסר ,האהבה של אם תמיד שרירה וקיימת גם לאחר הנצח. אין לי מלים לנחמך מלבד לומר לך שכל מלה שכתבת נגעה בנשמתי ואני רק יכולה לאחל לך הרבה בריאות להמשיך ולהנציח את אורי,,, " יהי זכרו ברוך".

כל כך עצוב וכואב ליבי איתך.

למה לומר כך

הלוואי והיה לנו את היכולת לנחם או לעזור לכם לשאת את עול הריקנות שמלווה אתכם כל כך הרבה שנים מאז שאורי ז"ל שלכם נפל...
בדרככם המיוחדת אתם עדיין חיים וזוכרים אותו באתר האינטרנט המרגש, במכתביה של אימא כרמלה, במפעלי ספורט, באתרי הנצחה, בימי זיכרון ובכל רגע שעובר.
הלוואי ומהתאונה הזו דור חדש של טייסים ילמד להזהר ומותם של צוות "קרן אור" קולטון/מנור לא יהיה לשווא

קשה לאבד ילד, זה שורף את הנשמה, ליבי איתכן כל האימהות הגיבורות.

אני מרגישה שאני חייבת לומר לך משהו אבל אני לא יודעת מה. קראתי את שכתבת והרגשתי מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים...אני לא חושבת שיש לי הזכות לומר שאני מבינה אותך וכל כאב וצער שחשתי בעת קריאת מכתבך מתגמד אל מול צערך וכאבך העמוק מיני ים. רק דבר אחד אני מרשה לעצמי לומר לך: ליבי איתך.
בכבוד וביראה
שושי

בס"ד
הלוואי שלא תדעי עוד כאב
באהבה רבה

תוך כדי נסיון למחות את דמעותי,אני מנסה לכתוב כמה מילים.
שלא תדעו עוד צער, שישלח ה' נחמה בכפליים בתוך שאר אבלי ציון , לכל העם היושב בציון!
עד מתי? עד מתי? עד מתי?
עם ישראל צריך נחמה עכשיו,נחמה בכיפליים,
עכשיו , ריבונו של עולם - עכשיו!

המכתב מאוד מאוד מרגש
אני מקווה שהכל יסתדר בישראל ושיהיה לנו רק טוב כל החיים ושאימא יותר לא תצטרך להתאבל על בנה ... אמן.

קשה לי לכתוב. מסך דמעותי שקוף מתעקש לזלוג,עדות לכאב החותך ומשסע את התוך...
אמא של אורי, אורי יפה התואר והמתוק. אורי המוכשר והחייכן. אורילה שלך.
הכמיהה, הכיסוף, הגעגוע, יש להם חיים משלהם. הם לא נכנעים לאבק הזמן המצטבר. לא הם אינם מתפוררים, גם לנוכח גלי שכחה שמנסים לטשטש ולהכהות. גלים המנסים למרוח תרדמה על פצעי הכאב. כאב הכמיהה, הכיסוף והגעגוע....
אין דבר היכול ל"צונמי הערגתי", צונמי שכזה, המסתיר את אור השמש...
היכול לו הוא אחד, ועל כך אנו אומרים: "שהמקום ינחם אותך..." הוא החובש והמרפא, הוא המעלה את הגלד בדרך נס ממש. כשלפתע פתאום נסדק הגלד, וכאילו צוללים לתוך החור השחור המאיים. רק חיבור ותפילה פשוטה אל ה': "ריבונו, אתה לקחת אליך את בני שלי, אהובי ויקירי, ריבוני עשה בבקשה רגיעה וקיים את הגלד שוב ושוב..."
אמא של אורילה. לא תאמיני כמה אני כואבת איתך את אורי שלך. אורי שלך הוא גם אורי שלנו של כולנו, אמהות שמעת חביקת הצאצא לראשונה בזרועות רכות ומגוננות, חוות את תחושת החרדה והדאגה לרווחתו. מוכנות להילחם עבורו עד כלות החיים כלביאות.
בחוויה הדואגת, אנו מאוחדות, כל האימהות שבעולם.
אני רוצה לברכך, שתדעי לקשור את עצמך למקור הנחמה שלמעלה, ומשם ירד ענן נחמה, ולא תדעי צער עוד.

או יקירתי, איזה נשמה,
איזה צמרמורת קיבלתי מהמכתב,
אוי כואב.. כ"כ כואב

עד מתי ? ? ?
הי"ד
:(

במיוחד לאור העובדה שעוד אמהות מתווספות לאמא של אורי. הלוואי ולא עוד.
לוא יהי!