יום ראשון, אחד הימים הראשונים למלחמה הזאת. כדרכי, נסעתי לבית הקברות הצבאי בחיפה, שם שוכן לו בני אורי מנור ז"ל (סרן), דייר קבע מזה שמונה שנים וחמישה חודשים.
אורי היה נווט F15 ונהרג בעת טיסת אימונים על הר עיבל (הר הקללה) ב-1.3.98.
אותו בוקר הגעתי לבית-הקברות כשאתי קופסת קרטון ובה שתילים חדשים, "וינקות" ליתר דיוק. בדיוק כשהתחלתי לסלק את שרידי השתילים הישנים שנצרבו מהשמש הלוהטת – נשמעו שלוש "נפילות".
אוזני, שלא היו מורגלות עדיין בקולות הנפילה, קלטו בכל זאת משהו שונה באוויר. הבטתי ימינה ושמאלה – לא היו עוד אנשים מלבדי באותה שעת בוקר מוקדמת בבית-הקברות.
מחשבותי נדדו אל חבריו של אורי מקורס הטייס, קבוצת הנווטים, אליה התוודענו ביתר שאת דווקא לאחר מותו.
בעוד אני מהרהרת בהם, שמעתי את המציל מכוון חוף הכרמל קורא במערכת הכריזה לאנשים שהיו אותה שעה בחוף: "רוצו מהר לכוון מלון מרידיאן. הוראות של פיקוד העורף. גברת, תעזבי את התיק ותרוצי למלון..."
רק אז, נשמעה האזעקה.
שוב חשבתי על חבריו של אורי – הנווטים. הנה אני שומעת אותם טסים מעלי. אורילה, פניתי אל בני בתחינה, אנא שמור עליהם. מחצית מנשותיהם בהריון עכשיו...
ב-29 לחודש יולי היה אורי אמור לחגוג את יום ההולדת ה-30 שלו. כשנהרג היה בן 21 ושבעה חודשים.
צה"ל מפרסם תמיד את גילם של הנופלים במספרים שלימים. כאילו מתו ביום ההולדת שלהם. לנו האמהות, כל כך חשוב ומשמעותי כל יום נוסף שחיו...
אוי אורילה! חבריך רצו "לחגוג" לך יום הולדת 30 באותו שבוע. בתחילה – זה נשמע לי הזוי, לחגוג יום הולדת למי שכבר 8 שנים וחמישה חודשים לא אתנו. אח"כ אמרתי לעצמי, אם הם זוכרים ורוצים לציין את יום הולדתך – מי אני שאתנגד? ולמה?
גם את יום ההולדת ה-22 שלך "חגגנו" עם הנווטים לאחר מותך: ארוחה במסעדת פאפאגאיו בת"א, בה תכננת לבקר ולא הספקת. המלצר שאל אותנו אז: "אתם נראים כמו משפחה גדולה...", ואחד הנווטים אמר: "כן, אפשר להגיד משפחה."
אח"כ שאל המלצר: "ומה אתם חוגגים"??? כולם השתתקו ורק חברתך שירי, החכמה והיפה, אמרה למלצר:
"אתה לא רוצה לדעת"!
אורילה, יש מלחמה ואני לא צריכה לדאוג לך יותר, רק להמשיך ולטפח את קברך. האזעקה מיללת ברקע ואני בהרהורי, לא רוצה לזוז מהמקום הזה. אי אפשר לחשוב על סיום מתאים יותר מאשר השקט הפורח הזה. בינתיים, סיימתי לשתול, להשקות ולנקות.
לפתע יוצא לו מבין הצמחים החדשים פרפר לבן ומתעופף...
עכשיו אפשר ללכת....
אוהבת אותך,
אמא.
(20) ציון לרדו, 17/4/2013 11:01
שלחתי לך שיר שאני בטוח שהוא מתרחש בפועל. מן השמים תנוחמי
שחקי אם בשחוק ודמע שחקי אם בעין דומעת התנערי לך מעפר אילו רק היית יודעת מה נערץ כאן בנך היקר מה לך אם את נעצבת חדלי לך להתאבל כנפיים בנו פה כל הצוות מלאך חדש כאן נתקבל שאי עינייך בגאווה וראי את יציר כפייך עטוף הוא כאן באהבה חוסה בצל כנפיים שחקי אם בעין דומעת לגדולות כאן הבן נועד הן את זאת את יודעת בליבנו יהא לעולמי עד ציון לרדו
(19) כרמלה מנור - אמא של אורי, 16/4/2013 15:44
תודה
מבקשת להודות לכל מי שקרא את הסיפור והזדהה עם האובדן והכאב על נפילתו של הילד שלי! למי שמעוניין לקרוא עוד על אורי, באתר ההנצחה לזכרו: WWW.URI-MANOR.CO.IL
(18) מיטל, 14/4/2013 17:42
אמא של אורי
היקרה, אורי היה בחור גבוה ויפה תואר וככה אני זוכרת אותו מאז שירותי הצבאי ועד היום. בכל יום זיכרון גרוני נחנק ודמעות זולגות מעצמן כשאני נזכרת איך שמעתי שאורי נהרג. אנחנו לא מכירות אבל כל שנה אני קוראת את המכתב שכתבת ורק היום החלטתי להגיב...... וכל שנה אני מחבקת אותך מרחוק יהי זכרו ברוך.
(17) רמי לוי, 14/4/2013 12:04
הכאב
אמא יקרה אני קורא את המכתב ודמעות זולגות ומרגיש את הכאב , זה כאב שרק הורים שאבדו את ילדם מרגישים , נגעת בי ואני כואב את כאבך
טל, 14/4/2013 13:56
גם אני
קוראת את המכתב ויש לי מחנק הגרון ודמעותיי זולגות ואני רק בת 28 עוד אין לי ילדים אך את כאבך הצלחת להעביר גם אלי שהשם ישלח לך כוחות להתמודד עם כל יום שחולף...אמן!
(16) דורית, 21/4/2012 03:39
למשפחת מנור
לאמא האמיצה , לגבייך יש 365 ימי זכרון וזה עצוב ונורא אבל לכן אנחנו מצווים לפחות ביום הזכרון להזכיר את הנופלים שבזכותם אנחנו כאן, המשיכי להיות חזקה ונקווה שאכן לא יהיו עוד נופלים לא בתאונות ולא במלחמות
(15) ענת, 15/3/2012 16:22
מאימא לאימא
לאימא האמיצה של אורי,אני משוכנעת שאמיצה כבר רבים לפני קראו לך,אני יודעת שאומץ להמשיך לחיות הוא מצרך שכל בוקר שואבים עם הנשימה הראשונה. אי אפשר לשכוח ולעולם הוא יחסר ,האהבה של אם תמיד שרירה וקיימת גם לאחר הנצח. אין לי מלים לנחמך מלבד לומר לך שכל מלה שכתבת נגעה בנשמתי ואני רק יכולה לאחל לך הרבה בריאות להמשיך ולהנציח את אורי,,, " יהי זכרו ברוך".
(14) אנונימי, 8/5/2011 01:02
ליבי איתך אמא
מסתורית, 9/5/2011 10:39
עצוב
כל כך עצוב וכואב ליבי איתך.
(13) מיטל, 14/7/2008 09:10
לידוג
למה לומר כך
(12) א. רום, 9/2/2007 14:33
למשפחת מנור
הלוואי והיה לנו את היכולת לנחם או לעזור לכם לשאת את עול הריקנות שמלווה אתכם כל כך הרבה שנים מאז שאורי ז"ל שלכם נפל...
בדרככם המיוחדת אתם עדיין חיים וזוכרים אותו באתר האינטרנט המרגש, במכתביה של אימא כרמלה, במפעלי ספורט, באתרי הנצחה, בימי זיכרון ובכל רגע שעובר.
הלוואי ומהתאונה הזו דור חדש של טייסים ילמד להזהר ומותם של צוות "קרן אור" קולטון/מנור לא יהיה לשווא
(11) שלומי, 26/8/2006 15:39
גם קרבנו לא לשווא
(10) גלי, 17/8/2006 12:55
כואב לי הלב
קשה לאבד ילד, זה שורף את הנשמה, ליבי איתכן כל האימהות הגיבורות.
(9) שושי, 15/8/2006 13:48
כרמלה יקרה
אני מרגישה שאני חייבת לומר לך משהו אבל אני לא יודעת מה. קראתי את שכתבת והרגשתי מחנק בגרון ולחלוחית בעיניים...אני לא חושבת שיש לי הזכות לומר שאני מבינה אותך וכל כאב וצער שחשתי בעת קריאת מכתבך מתגמד אל מול צערך וכאבך העמוק מיני ים. רק דבר אחד אני מרשה לעצמי לומר לך: ליבי איתך.
בכבוד וביראה
שושי
(8) הילה, 15/8/2006 11:56
אני כל-כך משתתפת בצערך
בס"ד
הלוואי שלא תדעי עוד כאב
באהבה רבה
(7) גילה, 14/8/2006 06:52
אמא יקרה,
תוך כדי נסיון למחות את דמעותי,אני מנסה לכתוב כמה מילים.
שלא תדעו עוד צער, שישלח ה' נחמה בכפליים בתוך שאר אבלי ציון , לכל העם היושב בציון!
עד מתי? עד מתי? עד מתי?
עם ישראל צריך נחמה עכשיו,נחמה בכיפליים,
עכשיו , ריבונו של עולם - עכשיו!
(6) נטלי, 14/8/2006 03:36
אני ממש התרגשתי...
המכתב מאוד מאוד מרגש
אני מקווה שהכל יסתדר בישראל ושיהיה לנו רק טוב כל החיים ושאימא יותר לא תצטרך להתאבל על בנה ... אמן.
(5) אביבה, 13/8/2006 18:07
אחוות האימהות
קשה לי לכתוב. מסך דמעותי שקוף מתעקש לזלוג,עדות לכאב החותך ומשסע את התוך...
אמא של אורי, אורי יפה התואר והמתוק. אורי המוכשר והחייכן. אורילה שלך.
הכמיהה, הכיסוף, הגעגוע, יש להם חיים משלהם. הם לא נכנעים לאבק הזמן המצטבר. לא הם אינם מתפוררים, גם לנוכח גלי שכחה שמנסים לטשטש ולהכהות. גלים המנסים למרוח תרדמה על פצעי הכאב. כאב הכמיהה, הכיסוף והגעגוע....
אין דבר היכול ל"צונמי הערגתי", צונמי שכזה, המסתיר את אור השמש...
היכול לו הוא אחד, ועל כך אנו אומרים: "שהמקום ינחם אותך..." הוא החובש והמרפא, הוא המעלה את הגלד בדרך נס ממש. כשלפתע פתאום נסדק הגלד, וכאילו צוללים לתוך החור השחור המאיים. רק חיבור ותפילה פשוטה אל ה': "ריבונו, אתה לקחת אליך את בני שלי, אהובי ויקירי, ריבוני עשה בבקשה רגיעה וקיים את הגלד שוב ושוב..."
אמא של אורילה. לא תאמיני כמה אני כואבת איתך את אורי שלך. אורי שלך הוא גם אורי שלנו של כולנו, אמהות שמעת חביקת הצאצא לראשונה בזרועות רכות ומגוננות, חוות את תחושת החרדה והדאגה לרווחתו. מוכנות להילחם עבורו עד כלות החיים כלביאות.
בחוויה הדואגת, אנו מאוחדות, כל האימהות שבעולם.
אני רוצה לברכך, שתדעי לקשור את עצמך למקור הנחמה שלמעלה, ומשם ירד ענן נחמה, ולא תדעי צער עוד.
(4) אנונימי, 13/8/2006 14:07
הדמעות זולגות
או יקירתי, איזה נשמה,
איזה צמרמורת קיבלתי מהמכתב,
אוי כואב.. כ"כ כואב
(3) Neshama, 13/8/2006 10:45
שובה ה'
עד מתי ? ? ?
הי"ד
:(
(2) יעל, 13/8/2006 10:09
כמה עצוב!
במיוחד לאור העובדה שעוד אמהות מתווספות לאמא של אורי. הלוואי ולא עוד.
לוא יהי!
(1) יעל, 13/8/2006 10:07
כמה עצוב!