יום ראשון, אחד הימים הראשונים למלחמה הזאת. כדרכי, נסעתי לבית הקברות הצבאי בחיפה, שם שוכן לו בני אורי מנור ז"ל (סרן), דייר קבע מזה שמונה שנים וחמישה חודשים.

אורי היה נווט F15 ונהרג בעת טיסת אימונים על הר עיבל (הר הקללה) ב-1.3.98.

אותו בוקר הגעתי לבית-הקברות כשאתי קופסת קרטון ובה שתילים חדשים, "וינקות" ליתר דיוק. בדיוק כשהתחלתי לסלק את שרידי השתילים הישנים שנצרבו מהשמש הלוהטת – נשמעו שלוש "נפילות".

אוזני, שלא היו מורגלות עדיין בקולות הנפילה, קלטו בכל זאת משהו שונה באוויר. הבטתי ימינה ושמאלה – לא היו עוד אנשים מלבדי באותה שעת בוקר מוקדמת בבית-הקברות.

מחשבותי נדדו אל חבריו של אורי מקורס הטייס, קבוצת הנווטים, אליה התוודענו ביתר שאת דווקא לאחר מותו.

בעוד אני מהרהרת בהם, שמעתי את המציל מכוון חוף הכרמל קורא במערכת הכריזה לאנשים שהיו אותה שעה בחוף: "רוצו מהר לכוון מלון מרידיאן. הוראות של פיקוד העורף. גברת, תעזבי את התיק ותרוצי למלון..."

רק אז, נשמעה האזעקה.

שוב חשבתי על חבריו של אורי – הנווטים. הנה אני שומעת אותם טסים מעלי. אורילה, פניתי אל בני בתחינה, אנא שמור עליהם. מחצית מנשותיהם בהריון עכשיו...

ב-29 לחודש יולי היה אורי אמור לחגוג את יום ההולדת ה-30 שלו. כשנהרג היה בן 21 ושבעה חודשים.

צה"ל מפרסם תמיד את גילם של הנופלים במספרים שלימים. כאילו מתו ביום ההולדת שלהם. לנו האמהות, כל כך חשוב ומשמעותי כל יום נוסף שחיו...

אוי אורילה! חבריך רצו "לחגוג" לך יום הולדת 30 באותו שבוע. בתחילה – זה נשמע לי הזוי, לחגוג יום הולדת למי שכבר 8 שנים וחמישה חודשים לא אתנו. אח"כ אמרתי לעצמי, אם הם זוכרים ורוצים לציין את יום הולדתך – מי אני שאתנגד? ולמה?

גם את יום ההולדת ה-22 שלך "חגגנו" עם הנווטים לאחר מותך: ארוחה במסעדת פאפאגאיו בת"א, בה תכננת לבקר ולא הספקת. המלצר שאל אותנו אז: "אתם נראים כמו משפחה גדולה...", ואחד הנווטים אמר: "כן, אפשר להגיד משפחה."

אח"כ שאל המלצר: "ומה אתם חוגגים"??? כולם השתתקו ורק חברתך שירי, החכמה והיפה, אמרה למלצר:

"אתה לא רוצה לדעת"!

אורילה, יש מלחמה ואני לא צריכה לדאוג לך יותר, רק להמשיך ולטפח את קברך. האזעקה מיללת ברקע ואני בהרהורי, לא רוצה לזוז מהמקום הזה. אי אפשר לחשוב על סיום מתאים יותר מאשר השקט הפורח הזה. בינתיים, סיימתי לשתול, להשקות ולנקות.

לפתע יוצא לו מבין הצמחים החדשים פרפר לבן ומתעופף...

עכשיו אפשר ללכת....

אוהבת אותך,

אמא.