אביב אחד השתתפתי בלוויה בבית הקברות הצבאי בירושלים. חייל ישראלי נהרג. עוד שם נוסף לרשימה הארוכה של יהודים, שהקריבו את חייהם במהלך עשרות השנים האחרונות, למען קיומה של מדינת ישראל.

לא הכרתי אותו באופן אישי, אבל זה לא היה חשוב. הוא היה אחד משלנו, מבנינו, מחיילנו ושמו היה... ג'וש.

הוא הגיע ממונטריאול שבקנדה לגמרי לבדו והתגייס לצה"ל. כעת הגיעו גם הוריו לארץ בחופזה, עייפים ומבולבלים, כדי ללוותו בדרכו האחרונה.

האם, שמרחמה יצא הבן, החזירה אותו לרחמה של אימא-אדמה. האב, שחלם ללוות את הבן לחופתו, ליווה אותו... לקברו.

הוא היה כה צעיר, בנם זה. מבוגר דיו להיות חייל, מבוגר דיו לעלות לארץ, אך עדיין... נער. הוא חשב שהוא חוזר לארץ אבותיו ומתחיל בחיים חדשים. איך יכול היה לדעת, שבשובו 'הביתה' הוא מסיים את מסעו הקצר עלי אדמות?

איך יכול היה לדעת, שבשובו 'הביתה' הוא מסיים את מסעו הקצר עלי אדמות?

הלוויה הייתה אמורה להתקיים שבוע קודם לכן, אך נדרשו חמישה ימים למצוא את גופתו.

ג'וש, יש לציין, נחטף ונרצח באכזריות בידי מחבלים. באותו הזמן ממש, שיתקה סופת שלג איומה את תנועת המטוסים בקנדה, ואיש לא ידע אם הוריו יגיעו בזמן.

אלפי אנשים שלא הכירו את ג'וש אישית הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה. הם ראו בג'וש אחד משלהם, משום שבא אל ארצם לבדו. ג'וש עזב את המוכר והבטוח, ממש כמו אברהם אבינו, כדי ללכת בעקבות א-לוהיו ולהצטרף לעמו בארץ המובטחת.

הוא לבש מדי חאקי, וניצב לצד אחיו ואחיותיו, מוכן להעמיד את חייו בסכנה אם רק יידרש, ולהקריב את הקרבן הנעלה ביותר עבורם. במצרים העתיקה, קבר פרעה את ילדי העברים בחומות. כעת עמדו חיילים יהודיים, כתף אל כתף ויצרו חומה חיה להגנתם של ילדים עבריים ולשמירה על חייהם. ג'וש עמד ביניהם.

הוא נחטף, עונה ונרצח בגלל אותם מדי חאקי, דגל כחול לבן ומגן דוד. משום ש"בכל דור ודור, קמים עלינו לכלותנו". משום שהוא היה אבן חיה וזוהרת בחומת המגן שלנו ומשום שהיה אחד מבני אברהם אבינו, יהודי במדינה יהודית.

הוריו גידלו אותו משך עשרים שנה ועברו אתו את מחלות הילדות, את החופשות ומסיבות יום ההולדת, את הדאגות והתקוות, במיוחד את התקוות... כל אלה הונחו בקברו של ג'וש, באותו אחר צהריים אפור של אביב, בעיר הקודש ירושלים.

"עם ישראל חי"

אני זוכרת שנטמעתי בתוך ים הצועדים בשקט. הם התקדמו הלאה, רגליהם שוחקות את שבילי החצץ ההדוקים. שתיקתם כבדה ורק צליל אנחותיהם נשמע באוויר. הם נאנחו לכל אורך הדרך, צעירים וזקנים. אלפים נאנחו, הורים עם תינוקות בידיהם, סטודנטים עם ספרים, חיילים אוחזי רובים.

הם נעצרו לפני הקבר שזה עתה נחפר ואנחה כללית, סוחפת, נשמעה פעם נוספת. הם הצטופפו יחד, כל אחד לעצמו, לפני הבור הנורא באדמה, החשופה, ההפוכה, כמו פיסות עור חשופות על חזה אדם, המוכן לניתוח. האם היה הבור פצע בלבה של האדמה? האם האדמה פתחה את לבה כדי לחבוק אליה עוד בן, לאסוף אליה את הגוף המשוסע, לפני שימשיך את מסעו בעולם הבא? אף מלה לא נאמרה. רק אנחות קורעות לב נשמעו מכל עבר.

השקדיות עמדו בפריחתן. פריחה לבנה, חגיגית, שכיסתה את ראשי ההרים כמו כלות אביב המרחפות מעל חתניהן הישֵנים. החיים והמוות התערבבו זה בזה, כמו חברים ותיקים במסיבה. יש כאלה שעבורם החיים בעולם סוער זה, נמשכים. עבור אחרים, הזמן נעצר מלכת. התאריך המדויק נחרת באבן.

"אל ייאוש! זה לא הסוף! הנשמה חזרה לבוראה, אך יש עוד עבודה לעשות, עולמות לבנות, שירים לשיר. האביב ממלא את העולם בהבטחה לחיים. א-לוהים רוצה שהחיים יימשכו!" ג'וש היה חלק מ"עם ישראל חי".

הקהל הקשיב לתפילת הקדיש וענה בקול מהוסה ובלחש, "אמן" ונאנח.

האבנים דומעות, לזכרם של אלה שמתו לאחר אלפיים שנות גלות, כדי שהעם היהודי יוכל לחיות, בשלום, בארץ המובטחת.

לא קל לשאת את עוּלה של ארץ ישראל. לא פשוט להיות ראויים למולדת עתיקה, קדושה ותובענית זו. עבור יהודי נודד, אפילו חלקת ארץ קטנה, גדולה דיה לקבל לתוכה את ארון המתים הצבאי.

בית קברות הוא מקום שלֵו, כמעט פסטורלי. טראסות של מצבות רבועות, נמוכות ומטופחות, מציירות גלים על מדרונות ההר. כל אחת מהן מעוטרת באהבה ובקפדנות, מוקפת פרחים זוהרים ביופיים וצמחים ירוקים. על כל מצבה נחרט במדויק תאריך הלידה ותאריך המוות. האותיות שקטות, אך האבנים דומעות, לזכרם של אלה שמתו לאחר אלפיים שנות גלות, כדי שהעם היהודי יוכל לחיות, בשלום, בארץ המובטחת.

לאלו הטמונים כאן יש זכות בלעדית לגבעה שובת לב זו, לפיסת האדמה המשקיפה אל עיר הקודש ירושלים. הם שילמו על זכות זו בתמצית חייהם. ולנו? לנו יש זכות על הארץ המובטחת. אבל אפילו להבטחה יש מחיר. מתי, אני תוהה, נסיים לשלם מחיר זה עד תומו? עיני נודדות על פני שורות המצבות, שנדמות לי אינסופיות. הן מלאות... מה זה? דמעות?

גשם התחיל לרדת. הדמעות ממלאות אפילו את גן העדן.