"צוק איתן" זה השם שנבחר למבצע בקיץ האחרון. המנהיגים דיברו בטלוויזיה על החוסן של העם ואני ראיתי את שבריריו של הצוק. כמעט 60 ימים שהיתי עם הילדים בדרום, ביישובי עוטף עזה ובישובים אחרים. ניסיתי להסביר את שניתן להסביר בשפה שילדים מסוגלים להבין.

פעמים רבות לא היו לי תשובות, כמו בפעם ההיא כשילדה בת שמונה לערך שאלה אותי אם אני יודעת על מחבל שחופר מנהרה תחת הבית שלה. עיניה נתלו בי. ממש כך. או אב שסיפר לי שתירגל כניסה לארון עם ילדיו במקרה של חדירת מחבלים.

אני שחובבת מילים, אוהבת לשחק איתן , לגלגל אותן , להרגיע איתן. מצאתי עצמי בלעדיהן. פעמים רבות, רבות מידיי, רק בלעתי רוק והנחתי יד מחבקת על הכתף.

שמעתי מהורים רבים כמה ניסו לגונן על הילדים. להסתיר את שניתן להסתיר. אבל המלחמה הייתה נוכחת. גם כאן, בשכונה הקטנה שלנו האזעקות פילחו את האוויר ובאחת , תמימות ילדנו נסדקה. כי למרות שממש נרצה, אי אפשר להחביא מלחמה.

כתבתי שיר קצר בנושא:

אי אפשר להחביא מלחמה
היא צורחת בשמיים
ודומעת בעיניי האימהות
היא מרעידה את קול מגישי החדשות ומרצדת על המרקע
ככה, בלי הפסקה.
אי אפשר להחביא מלחמה
היא ממלאה את הרחובות בחיילים
בכותרות העיתון, חללים
יש לה לחן עצוב, למלחמה
כזה, בלי מנגינה

אי אפשר להחביא מלחמה
היא לא כמו מפלצת
שמסתתרת תחת המיטה
שאם רק נדליק את האור היא מייד תיעלם
כאילו לא הייתה.

אי אפשר להחביא מלחמה
להנמיך את קולה
להחליף את צבעיה בצבעים אחרים
לעשות אותה קטנת ממדים
,המלחמה נוכחת, היא כאן
ואי- אפשר לטאטא אותה תחת השולחן.

*הכותבת, טלי ורסנו-אייסמן עובדת ב"מרכז חוסן" על שם כהן האריס ובעמותה לילדים בסיכון. היא גרה בשוהם והיום בערב תדליק משואה שם לרגל יום העצמאות למען חוסנם וביטחונם של ילדי ישראל.

* נכתב ב18/4/18