אש התורה, הקהילה היהודית בטקסס, יחידת גולני וכל עם ישראל מתאבלים על מותו של סמ"ר שון כרמלי, אחד מ-7 החיילים שנהרגו בתחילת הקרב בסאג'עיה.

שון, ששמו העברי היה ניסים, נולד לזוג הורים ישראליים – אלון ודליה כרמלי. משפחת כרמלי עברה לטקסס, ושון גדל שם. הקהילה היהודית בעיר מגוריהם אינה גדולה, ופחות ממאה איש משתייכים אליה, ובכל זאת שון תמיד הרגיש מאד מחובר לשורשיו הישראליים ולמורשתו היהודית, כבר משנות ילדותו המוקדמות.

משפחת כרמלי הייתה משפחה מובילה בקהילת טקסס. אלון כרמלי תרם את ספר התורה הראשון בקהילה, והקדיש את בית הכנסת לזכרו של חמיו, נסים בוגנים, שעל שמו נקרא בנו שון ע"ה.

לקראת תחילת לימודיו של שון בתיכון, החליטו הוריו לחזור לישראל. ארבע שנים אחר כך, משפחת כרמלי חזרה לטקסס, ומול שון עמדה החלטה חשובה – האם לחזור עם משפחתו לטקסס או להישאר בארץ, לבד.

שון בחר להישאר. במקום לחזור לטקסס עם משפחתו, הוא נשאר בישראל. הוא בחר ללמוד בישיבת 'אש-התורה' בירושלים, ולחזק את הידע שלו ביהדות, לפני שיצטרף לצבא כדי להגן על עם ישראל וארץ ישראל.

לחבריו מ'אש-התורה' יש זיכרונות נפלאים ממנו. אחד מחבריו לחדר, ג'סון קיפ, זוכר את האנרגיה החיובית הבלתי פוסקת של שון. "הוא היה בחור שמח", סיפר ג'סון לאתר "אש-התורה". "הוא ממש נהנה מכל מה שהוא עשה. הוא בכלל לא התלונן. כולם אהבו אותו. הוא תמיד חייך, ואנשים נמשכו לאנרגיות החיוביות שלו".

תמונה מאש התורה – שון בצד שמאל בחולצה אדומהתמונה מאש התורה – שון בצד שמאל בחולצה אדומה

"שון הצליח להשפיע עלי בדרכו הנעימה והמיוחדת, שאם יש משהו נכון שצריך לעשות, אז לא להתחשב במכשולים ובחוסר הנוחות שבדרך, פשוט לעשות מה שצריך", מספר אפי כהן, שלמד עם שון ב'אש-התורה'. "הוא תמיד עודד אחרים לעשות מה שנכון".

שון גויס בשנת 2012. בפוסט שלו בפייסבוק הוא כתב: "אני לא מאמין שאני מתגייס בעוד 7 שעות! להתראות לחופש, ניפגש שוב בעוד 3 שנים."

שנתיים אחר כך, ב-20 ביולי 2014, שון נהרג בקרב. בניסיון לחסל את מאגרי הנשק בסאג'עיה שבעזה, שון וששה מחבריו נהרגו על ידי מחבלים של החמאס, שהשתמשו בבתים כדי להתקיף מתוכם את חיילי צה"ל.

הוא הובא למנוחות ביום שני בחצות הלילה בעיר חיפה. שון היה חייל בודד, ולוויה שכזו לא היתה אמורה להיות המונית. אבל היו הרבה התארגנויות שעלו למדיות השונות וביקשו מהציבור להגיע, אפילו קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה לקחו בזה חלק. המסר היה פשוט וברור: "בואו לתת כבוד אחרון לגיבור שנהרג כדי שאנחנו נוכל לחיות". למעלה מעשרים אלף איש מכל גווני הציבור עשו מאמץ והגיעו בשעת לילה כה מאוחרת ללוויה, כדי לתת לשון את הכבוד האחרון. רובם הגדול לא הכיר את שון, אך סיפורו נגע לליבם. הוא עורר אותם במותו, בדיוק כפי שעורר את חבריו ללימודים באש התורה בחייו.

בגיל 21, שון מילא את האידיאל היהודי הזה. הוא לא "זרם" עם החיים הטבעיים שהיו לחבריו בטקסס. הוא ראה את עצמו כחלק מכלל ישראל, והיה אקטיבי כדי לקחת חלק במורשת של עם ישראל. בשבילו זו לא היתה מליצה, הוא הקריב עבור כך. הוא התאמץ כדי להישאר בישראל, ללמוד ולהגן. עבורו זה לא היה מובן מאליו. הוא עשה את כל זה לא למטרות אגואיסטיות ולא בגלל הכרחים חיצוניים. הוא עשה את זה נטו למען עם ישראל. ובסופו של דבר הוא שילם את המחיר האולטימטיבי, ועל כך לעולם לא נשכח אותו.

יהי זכרו ברוך.