כשאני רואה כיצד בטנו של תינוק עולה ויורדת עם כל נשימה, אני זוכרת. כשאני מבחינה במאמר על מחקר בתחום הסרטן, אני זוכרת. כשאני עוברת ליד בית חולים... כשהשמש פורצת מבעד לעננים כמו שעשתה באותו הבוקר... כשאני מביטה בתמונה שלה בכובע עם הפרח הענק שקנינו כדי להסתיר את הקרחת... אני זוכרת.

אני לא צריכה בשביל זה יום מיוחד. לעולם לא אשכח את הנכדה שלי.

ואני חושבת שככה זה גם עם ניצולי השואה. הטראומות היומיומיות והמתמשכות שלהם הותירו בהם את חותמן - באגירת מזון כשהם נזכרים ברעב, בסירובם לתמוך בקונצרטים של וגנר בישראל כשהם נזכרים באסוציאציה השלילית, או בציפיותיהם הגבוהות מילדיהם כשהם נזכרים בפוטנציאל שלא מומש – הם, אף פעם לא שוכחים!

ובאשר להוריהם של אלה שנהרגו על הגנת הארץ והעם, בין אם במלחמה ובין אם כקרבנות להתקפת טרור, הזיכרונות ללא ספק עדיין טריים, והתמונות חיות. הם לא צריכים בשביל זה יום מיוחד. ואולי לפעמים הם אפילו היו רוצים קצת לשכוח.

כן, יתכן שיש חוכמה פסיכולוגית מסוימת בימי זיכרון. יתכן שאנחנו זקוקים לרגע מיוחד שיוקדש אך ורק לזיכרון, יום שבו נוכל לשקוע בחופשיות בכאב ולתת לו ביטוי - לא לשמור אותו בפנים; לא עוד לקמוץ שפתיים.

יתכן שאנחנו צריכים את היום המיוחד הזה כדי שנוכל להמשיך את החיים הרגילים שלנו

יתכן שאנחנו צריכים את היום המיוחד הזה כדי שנוכל להמשיך את החיים הרגילים שלנו, כדי שלא נהיה נתונים כל הזמן לחסדיו של הצער, כדי להפחית או לבטא את תחושת החשיפות והפגיעות. יתכן שזוהי הסיבה לקבוע ימי זיכרון.

אבל אני חושבת שהאירועים האלה לא נועדו באמת עבור קרוביהם של אלה שאיבדו את חייהם; הם נועדו עבור אלה שלא.

הם נועדו עבור אלה שיש סכנה שמא ישכחו – לאלה שלא נלחמו במלחמות ישראל – לאזרחים שחיים בבטחה בעורף או ליהודי התפוצות שבחרו לבנות את חייהם במקום אחר, לילדים הצעירים מכדי לזכור את ההתרגשות ב-67, את האימה ב-73 ואת האסון בלבנון, לאלה שעדיין לא נולדו בזמן מלחמת המפרץ או שהיו קטנים בשיאי האינתיפאדה – הם צריכים יום זיכרון. הם צריכים לדעת את כל הדרכים שבהם נאבקנו למען עמנו. הם צריכים להבין מה זה אומר, כדי שלא ישליכו ביהירות את מה שאחרים נאבקו למענו בצורה קשה כל-כך ובמשך זמן רב כל-כך.

אירועי הזיכרון נועדו עבור אלה שלא חוו את מלחמת העולם השנייה, שאולי חיו חיים מערביים נוחים או נולדו בדור מאוחר יותר; לאלה שהמודעות היהודית שלהם לא עוצבה על ידי אימי השואה. הם צריכים ללמוד ולזכור.

ובמישור הפרטי שלי, יום הזיכרון של הנכדה שלי נועד בעיקר לאלה שלא פגשו אותה בגלל שהיא הייתה צריכה לשהות בבידוד, לאלה אשר עלולים לשכוח את כוחן של התפילות שהם אמרו עבורה, את תחושת האחדות והחיבור שהם חשו עם יהודים אחרים, כשאמרו לזכותה פרקי תהילים.

כל אותם אנשים צריכים ללמוד את ההיסטוריה, כדי שגם הם יהיו מוכנים לקום ולהילחם – בין אם במילים ובין אם בנשק, בין אם בחוכמה ובין אם בכוח, בין אם ברוח ובין אם בגוף.

יש גם אנשים שאין חשש שישכחו – כי הם עדיין לא יודעים מה צריך לזכור. למענם, ולמען הדורות הבאים, אנחנו זקוקים לימי הזיכרון הללו.