רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

כוח המשיכה של ישראל

ג׳ באייר ה׳תשע״ח ג׳ באייר ה׳תשע״ח 18/04/2018 | מאת מנדי גזיאל

למה אנשים עוזבים הכל מאחוריהם ומגיעים לישראל?

לי באופן אישי היה קל לעלות לישראל. הייתי בת 22, נטולת עול ובדיוק יצאתי עם ישראלי נחמד, שמאוחר יותר הפך להיות בעלי. חלמתי לעבור לישראל מאז שהייתי בת 15, ובשבילי לבוא לכאן היה הגשמה של חלום.

מכיוון שמטבעי אני בעלת אופי חיובי ואופטימי, המשוכה הבירוקרטית לא ממש הטרידה אותי, למרות התורים הארוכים והקושי בהבנת השפה. חום הקיץ הלוהט והלחות היו אמנם קשים, ואני מאוד התגעגעתי לגשמים ולסופות הרעמים של יוהנסבורג מולדתי, אבל מה אומר לכם, דווקא נחמד לראות שמים תכולים בכל יום.

גרתי באמצע שומקום בלי מכונית, ומשום מה לא הטריד אותי שלפעמים לקח לי שעתיים להגיע בטרמפים לעבודה, או שהיו שם רק שלושה אוטובוסים ביום. בזמן בו המתנתי בתחנה יכולתי להסתכל על ההרים, להריח את פרחי הבר וכמעט למשש את יופייה של ישראל. הייתי צעירה וכל-כך מאושרת. מוקסמת מהארץ, ומלאת שמחה שאני נמצאת כאן, בארץ של העם שלי, הארץ שנתן לנו א-לוהים.

הייתי צעירה וכל-כך מאושרת. מוקסמת מהארץ, ומלאת שמחה שאני נמצאת כאן

היום, כמעט 20 שנה אחר כך, אני קצת יותר אפורה (רק קצת), נוספו לי כמה קמטים ואני עדיין חשה באותם להט ואהבה כלפי ישראל. אני עדיין מתרגשת לראות את הדגל, ולמרות שאני לא בדיוק מסכימה עם כל מה שהממשלה עושה, אני ממש אסירת תודה על כך שזכיתי לחיות בדור שבו עם ישראל שולט בארצו.

במידה מסוימת זה דומה לנישואין מוצלחים: בהתחלה הכל מבוסס על שמחה ואידיאליזם רומנטי, 20 שנה אחר כך הרומנטיקה הראשונית חולפת, ואת מקומה ממלאת אהבה מוצקה ויציבה, שעדיין מאפשרת התעוררות של רגעי תשוקה ועונג.

אנשים מכל העולם מתגברים על משוכות רציניות ומגיעים לחיות בארץ:

הרוסים – אחרי שנים של רדיפות והצקות מאחורי מסך הברזל, היה כל כך מרגש ומופלא לקדם את פניהם של 'סירובניקים' לשעבר (יהודים מברה"מ לשעבר שלא קבלו אישור להגר לישראל) ואת אחיהם. אחד מרגעי השיא בחיי היה לראות כיצד אנטולי שרנסקי עושה את צעדיו הראשונים על אדמת ישראל.

משפחות אתיופיות שצעדו אלפי קילומטרים בשטח אויב, כשכל פסיעה בחול הלוהט מקרבת אותם בפסיעה אחת לארץ הקודש. התנאים המזעזעים במחנות הפליטים בסודן קטלו אלפים מתוכם, ובכל זאת, למרות הרעב והרדיפות הם התמידו במאמציהם להגשים את חלומם.

חמי בא ממשפחה עשירה בתוניסיה, שם היה לובש חליפה ועניבה בכל יום. כשהוא עלה לארץ, הוא גר בצריף וקטף תפוזים למחייתו. חמותי מספרת בחיוך על התנאים הפרימיטיביים של המעברות – מחנות הפליטים של שנות החמישים, שסיפקו אוהלים ופחונים בלי חשמל או מים בתור דיור זמני. "איך יכולתם לגדל ילדים בצורה כזאת?" אני שואלת אותה כשאני מציירת בדמיוני את ערמות הפמפרס אצלי בבית, את מדיח הכלים, את הניאגרה בשירותים... "פשוט שמחנו לעזוב את תוניסיה", היא עונה בפשטות, "שמחנו לעזוב את הרדיפות והפחד".

אני חושבת על אחותי שגרה בניו-ג'רסי. היא גרה בבית מדהים בן 4 קומות. קניון ענק, 'גן עדן לכל קונה', נמצא במרחק נסיעה קצר. אפשר לקנות שם כל דבר שניתן להעלות על הדעת, ופעמים רבות במבצעים ו'מכירות'. למה שהם יעזבו? ובכל זאת, ישראל מושכת אותם אליה, ומשפחות רבות מתנתקות מחיי המותרות שלהן כדי לבוא ולגור במדינה שלא מסוגלת לעמוד בתחרות מבחינה חומרית.

מה יש בישראל שמושך אותם?

לחיות באמריקה (או יוהנסבורג לצורך העניין) זה כמו לחיות בחבית גדולה של טופי. הטופי טעים; הוא רך ומתוק ויש לו טעם נפלא. כל כך נעים לצוף בנחת עטופים בחיבוקו הצמיג והדביק, מוקפים בריחו המשכר. כשרעבים, מספיק לפתוח את הפה וליהנות מהפינוק הטעים ביותר. אבל ההנאה מחיים בתוך טופי הולכת ונשחקת. אחרי כמה זמן מתיקותו של הסוכר הופכת למחליאה. אולם כל כך קשה לטפס על דפנותיה החלקלקים של החבית, הרבה יותר קל לצלול בחזרה ולהתמכר להנאה.

ישראל חסרת יומרות; מה שרואים זה בדיוק מה שמקבלים

בדיוק בגלל זה מרענן כל כך לחזור ארצה אחרי חופשה באמריקה. מרגישים כמו היטהרות והזדככות אחרי הילולת ענק. ישראל חסרת יומרות; מה שרואים זה בדיוק מה שמקבלים. ישראל עסוקה בהישרדות ואין לה זמן למשחקים. ולמרות איום המלחמה המתמיד, הטרור, הדמוניזציה שעושה לנו התקשורת העולמית, המחסור במים והבעיות הרבות האחרות, ישראל משגשגת. רק תראו מה השגנו תוך תקופת זמן קצרה כל כך: ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בטכנולוגיית על, הצבא שלנו מהטובים בעולם, והדמוקרטיה, הכלכלה, הטכנולוגיה והמומחיות הרפואית שלנו כלל אינן מפגרות אחר אירופה וארה"ב.

ישראל היא ארץ ההזדמנויות - ואני לא מדברת על הזדמנויות עסקיות, ישראל היא ארץ שבה כל היהודים קשורים ומחוברים זה לזה. למרות הפערים התרבותיים, הדתיים והחברתיים, יש איזשהו חוט פנימי שמקשר בין כולנו. דוגמא מאלפת לכך ראינו במלחמה האחרונה בעזה. בזמן שחיילינו נלחמו, קהילות שלמות התגייסו להביא מזון ואספקה לבסיסי צה"ל בדרום. צעצועים, פינוקים ומוצרים בסיסיים נאספו למען המשפחות שישבו במקלטים. בישיבות ובסמינרים נערכו תפילות ונוספו סדרי לימוד מיוחדים לזכותם. ילדים מישובי הדרום שסועי המלחמה הובאו בקבוצות גדולות לאזור המרכז, שם זכו לכבוד מלכים. הייתה תחושה עזה של לכידות ואחדות במדינה.

וכשיש אפשרות כזאת לצמיחה רוחנית, מה הפלא שיהודים מכל רחבי העולם מגיעים לישראל. במקום לשקוע אל תוך הטופי הדביק, הם בוחרים לעצמם חיים טובים יותר.

כשמטוסי העולים מגיעים, אני משתחווה בפניהם – פשוטו כמשמעו – עם ממחטות נייר בידי, בעוד שבעלי מביט בי בפליאה. אני בוכה, משום שלמרות הכל אני עדיין מודעת להקרבה הגדולה שנדרשת כדי לעזוב הכל מאחור, ואני מתפעלת מהאומץ של האנשים שעושים זאת.

לא קל לחיות בארץ, אבל זה באמת המקום היחיד שבו יהודים צריכים להיות. אני אסירת תודה על כך שיש לנו מדינה להגיע אליה; שאני חיה לראות בהתגשמות חזון "קיבוץ הגלויות", אל הארץ המובטחת רווית השמש, בעלת האור הרוחני.

ולכל היהודים שעדיין נמצאים בתפוצות – אם גם אתם תחזרו לכאן, תהיו בטוחים שאני אמתין לכם, בוכה מאושר ומברכת אתכם בשובכם הביתה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן