אלו דברים שכתבתי ביום חמישי,20.7.05, עת חזרתי ב-3 לפנות בקר נסערת ומותשת מכפר-מיימון. זהו תיאור הוויה ארצישראלית עכשווית על כל מורכבותה, כאביה, סיבוכיה, כשאני - כ"אם לחיילים" ול"מתנחלים" - מוצאת עצמי מוצבת באמצע, מושיטה אצבעות בגדר, ולא יודעת את נפשי מרוב בלבול וסערת-רגשות אמביוולנטית, חצויה ומורכבת כל-כך.

 

אמש נסעתי מביתי בגליל
לבקר את ילדי ואת בני-עמי בכפר-מיימון.
בדרכי עפר ושדות, מול ירח עגול ונדיב, הגעתי עם ערב.
נפשי היתה נסערת מאד!

שני חיילים קרביים יש לי ושניהם מהצד השני של הגדר.
ממולם, בין ההמונים, נמצאים עוד שניים מילדי (+ הנכד בן השנה)
שבאו להזדהות עם קבוצת ההשתייכות שלהם.

הבאתי איתי את בתי החמישית
כדי לפגוש את ארבעת אחיה -
משני צידי המתרס!

האווירה הוודסטוקית, האוויר החם - תרתי-משמע
והאמונה האדירה הפורצת בריקודים,שירה,עוגות,
אחוות-משפחות ומנייני תפילה אינסופיים...
גרמו לנו להתעלות-הנפש, לרוממות הרוח.

בידיעה שבמרחק שעה מכאן מתחרים במכביה, שותים בפאבים
מתרווחים מול המזגן והטלוויזיה ומקטרים על המשוגעים הללו...
היתה זו חוויה מעולם אחר, עולם של פעם,
בו שום קושי פיזי לא מונע להגשים את אמונתך בצדקת הדרך.

אך עם כל ההתרגשות, יצא ליבי אל בני הלוחמים,
שאומנו למשימות שונות לחלוטין להגנה על עם ישראל.
הניידים לא הגיבו, ועל-אף שחיפשתי מחט בערימה של עשרות אלפי לובשי מדים של צה"ל, בסוף עלה בידינו לאתר אחד מהם.

כבר שלושה ימים שהוא מוצב שם עם פיקודיו,
בתוך העפר,מול האלפים.
בשבת היתה כוננות לקראת הכניסה לעזה,
כך שמזמן לא ראה את הבית על כל משמעותיו!
פניו העייפות,
עיניו העצובות עם הפליאה הגדולה:
מה אתם עושים פה? תחזרו הביתה -
עדיין מרצדים מול עיני וטורדים מנוחתי.

מולו הרגשתי איך יוצא לי האוויר מהבלון הגדול.
חייליו שואלים - תישארו פה גם לשבת?
כי אנחנו פשוט רוצים ללכת כבר הביתה!
לא רוצים "לסגור 21".

הבלבול וחוסר ההבנה
התמימות הזו, מול בני וחבריו,
הידיים הנשלחות דרך חורי הגדר,
חוסר האפשרות לחבקו וללטפו,
כי גדר גבוהה ואיומה מפרידה
בין אמא לבניה,
בין אחות לאחיה,
והאצבעות נאחזות מבעד לגדר...

ומהצד השני, מעבר לגדר המגדירה את שני המחנות זה נגד זה -
נמצאים החברים מהישיבה התיכונית
ומהמכינה הקדם-צבאית, החברים הכי טובים,
מורים ורבנים שליוו את התבגרותם ולבטיהם,
וגיבשו עבורם דרך ישרה והגונה להתנהל על-פיה
ולגבש זהות ישראלית-יהודית,
נקייה מחומרנות ואינטרסים .

מי האויב פה? מי נגד מי?

כולנו כאן, משני צידי המתרס - חברים ומכרים ואחים - כפשוטו!

אולי בימי הקיץ הלחים וקודחים הללו
הגדרות הזהות משתנות?
הגדרת מהותו של המתרס - מתחלפת?

חמש שעות חוויתי בכפר-מיימון,
חוויה מלכדת ומעצימה,
ויחד עם זאת -
את עיניו של בני הלוחם מולם -
אינני יכולה למחוק!

היו שם מראות סוריאליסטיים לחלוטין!
לכל צד שהבטת - ראית תמונה ששווה סרט שלם.
והדיבור החברי-אינטימי ממש של שני הצדדים
כשבינהם מוצבת הגדר הזאת -
שיחות נפש, צחוקים, חתונות נולדו שם,
פתיחה למקומות אחרים לגמרי...

משני צידי המתרס, איזה מתרס,
זו רק גדר דמיונית...
את אחי אנוכי מבקש...
המפגש הנדיר, המדהים הזה - זר לא יבין,
אנשים אחים אנחנו, רק רצינו להיפגש,
גם הדרך הזו נראית פתאום מציאותית!