שום דבר לא מובן מאליו.

סיפור קצר ליום העצמאות. סיפור אמיתי. 

אני אוהבת לספר סיפורים. הילדים שלי אומרים שלאמא יש סיפור לכל דבר.

זה נכון. כל מה שאני מספרת זה מה שקרה לי בחיים.

והיום אני רוצה לספר איך נודע לי שאני יהודיה ושקיימת מדינה כזאת מדינת ישראל.

אני גדלתי ברוסיה בעיר שנקראת ניג׳ני נובגורוד, בעבר גורקי. עיר בינונית בקנה מידה של רוסיה, בערך 1.5 מיליון תושבים ובזמנו עם המון יהודים. היום רובם בישראל או אמריקה, אבל אז כולנו היינו שם.

אני קראתי הרבה סיפורים על ילדים יהודים שידעו שהם יהודים דרך הרחוב והצקות של ילדים אחרים.

אצלי זה היה אחרת. אני אפילו יודעת את היום הזה במדויק. 17 בפברואר שנת 1977.

מישהו זוכר מה היה באותו יום? בלי לבדוק באינטרנט או להציץ מה כתוב למטה?

אז אני אזכיר לכם. באותו יום, ב17 בפברואר שנת 1977 היה משחק כדורסל מכבי תל אביב נגד צסק״א מוסקבה.

אני הייתי אז בכיתה א'. אני, הורים שלי וסבתא גרנו בדירה קטנה של שני חדרים (לא סלון ושני חדרים, פשוט שני חדרים קטנים). סבתא לבד בחדר ואני והורים בחדר שני. מה שהיה מיוחד אצלנו זה שהיה לנו טלוויזיה, מה שלא היה אצל אף אחד בשכונה שלנו.

'בתמונה אני בכיתה א

אז באותו יום, מאוחר בלילה, ההורים ראו משחק כדורסל, מה שהם לא עשו אף פעם! ולא רק זה, הם הושיבו אותי לראות איתם! לא הבנתי מה קורה. ואז אמא התחילה להסביר.

את יודעת, אמרה אמא, שאנחנו מעודדים את הקבוצה בצהוב ורוצים שהם ינצחו. זה היה שוק ראשון.

איך? אנחנו לא בעד הרוסים? למה? ואז אמא המשיכה- אלה, בצהוב- הם שלנו. זה בלבל אותי עוד יותר.

מי שלנו? לא רוסים? לא, הסבירה אמא, זאת קבוצה מישראל ואנחנו מעודדים אותם כי הם יהודים ואנחנו יהודים. וככה, לאט לאט, אמא המשיכה לספר. היא סיפרה לי שהמדינה שלנו זאת ארץ ישראל ושהחלום שלהם ושל הרבה יהודים אחרים הוא לעלות לישראל. היא הסבירה הכל בכזאת גאווה והתרגשות שהבנתי כמה זה חשוב לה. עד סוף המשחק נולדה ציונית שרופה, מי שאני עד היום. אי אפשר לתאר את השמחה כאשר מכבי זכו במשחק. בקושי ישנתי באותו לילה. הייתי חייבת לחלוק את זה עם מישהו. מה שאמא שכחה להגיד לי, זה שאסור לדבר על זה עם ״לא שלנו״.

למחרת בבית ספר חיפשתי עם מי לחלוק את ההתרגשות. לאכזבתי, אף אחד לא ראה אתמול משחק בלילה, כולם ישנו. אז אני שיניתי את האסטרטגיה והתחלתי לשאול: אתם יודעים שאתמול היה משחק ישראל נגד רוסיה? לו הייתם רואים: את מי הייתם מעודדים? רוסיה? ואני - ישראל! הם היו מופתעים, אבל לא מספיק בשביל להמשיך את השיחה. ככה עבר היום. בסוף היום מורה ביקשה ממני להישאר.

כאשר כל הילדים הלכו, היא אמרה לי בשקט עם מבט שהפחיד אותי: פרידמן, אל תשכחי שאת יהודיה, אסור לך לדבר!

מאותו יום התחילו לי חיים כפולים. בחוץ- כמו כולם, בבית ובלב- יהודיה גאה עם חלום גדול.

זכיתי שהוא התגשם.